הערבים אמנם מהווים 20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, אבל אין שום דרך להבין את זה מצפייה בערוצי התקשורת הגדולים. הגיע הזמן שציבור גדול וחשוב בחברה הישראלית יקבל את תשומת הלב התקשורתית המגיעה לו.

צילום: מתוך דף הפייסבוק של ח"כ סמי אבו שחאדה

כשאנחנו הערבים יושבים וצופים במהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לא קיימים. בין אם כאשר דנים באלימות המשתוללת ביישובים הערבים, או במפלגות הערביות, באולפן יושב פאנל שמורכב מפרשנים יהודים שמנתחים כביכול בידענות את בעיותיה של החברה הערבית ומשיאים עצות למנהיגיה. בפעמים המעטות שבהן משתתף פרשן ערבי (יחיד, בדרך כלל), הוא יידרש להתייחס רק לנושאים הקשורים למגזר, ולא יישאל על נושאים הקשורים לחברה היהודית או למדינת ישראל ככלל.

במחקר שפירסמה בשנת 2006, מצביעה עו"ד עביר בכר (פלסטינית אזרחית מדינת ישראל) על שלושה מישורים בעייתיים בסיקור החברה הערבית בתקשורת הישראלית: ראשית, למרות שהערבים מהווים כ-20% מהאוכלוסייה, הם כמעט לא מופיעים על המסך. שנית, גם כאשר הם מופיעים הם מוצגים לרוב באופן שלילי, תוך התעלמות מבעיות היומיום שלהם ומתנאי חייהם. שלישית, הערבים בישראל מושפעים מהייצוג השלילי של העולם הערבי. אמנם עברו 15 שנים מאז פרסום המחקר, אבל המצב לא השתנה בצורה משמעותית. לפי נתונים עדכניים של עמותת "סיכוי", הייצוג של ערבים בקרב המרואיינים והדוברים בתקשורת עומד על 2-3 אחוזים בלבד; כלומר, כעשירית מהשיעור שלהם באוכלוסייה.

בתחילת חודש יוני שודר בערוץ 13 ראיון עם חבר הכנסת סאמי אבו שחאדה (בל"ד) על רקע האירועים האלימים בערים המעורבות ובכפרים הערבים. מיד בתחילת הראיון נשאל אבו שחאדה אם הוא מגנה את החגיגות באום אלפאחם לאחר מבצע "שומר החומות", שציינו את "ניצחון" החמאס במערכה, כאילו היתה זו חקירת שב"כ ולא ראיון בטלוויזיה עם נבחר ציבור. בהמשך הקשתה המראיינת על אבו שחאדה באשר לתפיסתו מה טוב עבור החברה הערבית, ושוב חזרה לחגיגות באום אל פאחם, ושאלה בשנית האם הוא מגנה אותן. כשהחל להשיב היא קטעה אותו ואמרה: "אני מבינה שהתשובה היא לא". אבו שחאדה לא נשאר חייב: "בפעם הבאה אם אתם מביאים מרואיין ערבי שחושב אחרת מכם תביאו להם דף תשובות ואני אענה". הוא בעצם הצביע על תופעה רווחת: התרבות התקשורתית בישראל היא חד צדדית ולא מאפשרת לבטא נרטיב השונה מהנרטיב הציוני.

בתקשורת נשמעות לא מעט דעות אלימות ואפילו גזעניות כדרך קבע, שכמובן מכוונות רק כלפי הערבים. באוזני חברי הכנסת הערבים נטען לא אחת שהם אינם מייצגים את הציבור שאותו מייצגים (כמובן בלי לשאול לעמדתם של מצביעיהם, או להשמיע עמדה דומה באוזני חברי כנסת יהודים); פוליטיקאים בכירים, בהם ראש ממשלה לשעבר, כינו אותם "תומכי טרור", ויש גם נבחרי ציבור יהודים – אמנם מעטים – שטוענים שיש לעשות לערביי ישראל טרנספר.

קיימת גם תקשורת בשפה הערבית, אבל זה לא מספיק. צריך שהנושאים שמעניינים אותנו הערבים יגיע לאוזניים יהודיות, ותקשורת המיינסטרים הישראלית לא תורמת לכך מספיק. אמנם לאחרונה ערוצי החדשות המרכזיים התחילו להזמין דוברים ערבים כדרך קבע, אבל אנחנו 20% מאזרחי המדינה, מגיע לנו 20% מזמן המסך. יש צורך בתכניות – אולי אפילו ערוץ שלם? – שמציגות את נקודת המבט הפלסטינית (כי זה מה שאנחנו, בסופו של דבר) לדוברי עברית.

חשוב מאוד שהיהודים יבינו שהזהות הלאומית שלנו אינה ישראלית אלא פלסטינית. בכל פעם שזה עולה בראיון טלוויזיוני, נראה שהעניין מתקבל בהפתעה. כולם צריכים להבין שיש אזרחות ויש זהות לאומית, והן לא בהכרח חופפות. האחת לא באה על חשבון השניה. עבור הפלסטינים בישראל זה מובן מאליו, בשביל היהודים זה מוזר ומפתיע. התקשורת יכולה לגשר כאן על הפערים בראיית העולם, וחבל שהיא לא עושה זאת כבר עכשיו.