גבול הטעם הרע: האמן שמצא דרך פרובוקטיבית להתמודד עם הטרדה מינית

"אין אף יוצר בגיל שלי או אפילו יותר מבוגר, שעשה כל כך הרבה שיט בחייו", כך מספר על עצמו אומן התיאטרון אריאל ברונז. הוא גם חושב שאם קיימת רשימה שחורה של אומנים, אז הוא "לחלוטין מקועקע בה", כנראה בגלל כמה מיצירותיו

פרובוקציה (בעברית: התגרות), היא מעשה מכוון לקבלת תגובה מסוימת מהסביבה. אריאל ברונז, יוצר תיאטרון ופרפורמנס ישראלי בן 36, הוא אחד שהמילה פרובוקציה איננה זרה לו. יצירותיו מבטאות מנעד רחב של פרובוקציות ונראה שככל שהוא ממשיך ליצור, כך עבודותיו מתקרבות יותר ויותר לפרובוקציה קיצונית. על אף שמרבית מיצירותיו עוסקות במחאה פוליטית, הוא אומר שבראש ובראשונה הוא יוצר עבור עצמו.

כרקע ליצירותיו הפרובוקטיביות, הוא מספר על ילדותו המורכבת. "גדלתי בבית מאוד קשוח ושמרן", אומר ברונז. הוא עלה לארץ מאודסה עם שני הורים ניצולי שואה, גדל בבני ברק ולמד עד כיתה ד' בפנימייה חרדית לבנים בלבד. "בגיל 16 כבר גירשו אותי מהבית. אני מניח שזה איזשהו שיח שלי אל מול השמרנות שלי עצמי, וניסיון שלי לבחון את הגבולות של השמרנות שלי בתור אומן", הוא מחייך וצוחק. "חינכו אותי ביד קשה, זאת תגובת הנגד שלי לחינוך שקיבלתי".

לדבריו, "הפרובוקציה היא רק כלי בתוך היצירה והיא איזשהו זרז שגם יכול לייצר מחשבה וגם יכול לייצר הרתעה וגועל או תחושה של חוסר ביטחון". הוא מוסיף, "אני מניח שזאת מין עקומה כזאת, שכרגע עברתי כבר את השיא במרחב הפרובוקטיבי".

למה העקומה עכשיו יורדת?
"כי באיזשהו אופן מיציתי את זה, יש עוד כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי והרבה פעמים הפרובוקציה, כשהיא עוברת גם את גבול הטעם הרע", הוא אומר וצוחק, "אז אנשים נאטמים והם לא מצליחים לקרוא את העיקר והם יכולים לראות רק את הטפל".

אתה חושב שעברת את גבול הטעם הטוב?
"כן, עברתי את גבול הטעם הטוב הרבה פעמים."

כדוגמה ליצירה כזאת, ברונז מספר על מקרה מתוך המופע שלו משנת 2019, #Me2much, שהוא לדבריו "סדנה לטיפול בהטרדות מיניות". בהמשך להסבר על המופע הוא מגחך ומעיר "מה זה אומר בעצם, סדנה לטיפול בהטרדות מיניות? איך אפשר לטפל בזה?". מדובר במופע בשיתוף הקהל שברונז מנחה. הוא לבוש בחולצה בלבד, ללא כל פריט לבוש נוסף. במופע אסור לגעת אחד בשני, אלא עם יד תותבת של בובת ראווה, שנקראה "יד המקרה". בתחילת המופע, כל צופה נדרש לספר אם הוא הטריד או הוטרד מינית במהלך חייו. "ואז בשלב השני הייתי מבקש כמה מתנדבים מהקהל והיינו משחקים 'דג מלוח' כשאני הסופר, ובעצם המטרה שלהם הייתה להגיע עם היד (התותבת) ולגעת בישבן שלי, או משהו כזה", מספר ברונז.                     

 

"כשאני מסתובב הם צריכים לעצור והייתי מגיע עם 'יד המקרה' והנחתי אותה בכל פעם על הגוף של המשתתפים במשחק, כל פעם במקום אחר, כדי לגרום להם לזוז. פתאום שמת לב שיש בן אדם לא אכפת לו שאני אשים את היד התותבת על המפשעה שלו, כל עוד הוא יוכל להגיע ולנצח במשחק", הוא מספר. השלב הבא היה שברונז הזמין מתנדב נוסף מהקהל ואיתו ערך שחזור של אלימות מינית שאותו מתנדב חווה בעבר. "אני גילמתי את התוקף וביחד שחזרנו."                                                                           

ד"ר רותי אבליוביץ', מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, צפתה במופע של ברונז. "את אמורה להביא עדות והוא יתייחס אליה כמו בדיון. זה לא מעודד אותי לחשיפה. הרגשתי שאני לא סומכת עליו במובן שיש בו משהו נורא קליל, שהוא נורא משרת את הסאטירה הפוליטית שלו ואת הסקנדל, אבל ברגע שאני מרגישה שזה פולשני אז זה לא מתאים לי. זאת פרודיה על סדנה כזאת, אבל הוא מבקש שהסיפורים יהיו אמיתיים".          

מה את חושבת שהייתה הכוונה שלו בסדנה הזאת?
"אני לא יודעת להגיד לך", היא אומרת בהחלטיות. "אני חושבת שזאת עבודה יוצאת דופן. הוא עוסק ביחסי כוחות בתוך התיאטרון ומחוץ לתיאטרון, בין קהל לבין שחקן ובין במאי לשחקנים. אני חושבת שהסיפור של יחסי כוחות הוא משהו מאוד מרכזי בתוך העבודה שלו, אבל אני חושבת שכדי להציף את יחסי הכוחות האלה, יש לזה גם מחיר, אבל זה חלק מהעוצמה של זה".

סדרת יצירות נוספת של ברונז נקראת "נעול", בהן הוא מוחה כנגד היחס העגום של הרשויות בישראל כלפי ניצולי השואה. אבא של ברונז הוא ניצול שואה בעצמו. ביצירה הראשונה מתוך הסדרה, ברונז נעל את צווארו לשולחן ראש הקרן לרווחת ניצולי השואה. בעקבות בעיות רפואיות שמקשות על אביו לעבור את מדרגת האמבטיה, הוא היה זכאי לשירות מטעם קרן הרווחה לניצולי שואה, במסגרתו הם מגיעים להרוס את האמבטיה ושמים מקלחון במקום. "כשאבא שלי פנה אליהם, הם כל הזמן אמרו לו 'אנחנו על זה', 'שבוע הבא', 'עכשיו אנחנו בדיוק בחילופי כוח אדם'. הדבר הזה נמשך בערך שנה", מספר ברונז. "הבנתי שבעצם אין עם מי לדבר ושהם ימשיכו למרוח אותי בדיוק כמו שהם מרחו אותו עד עכשיו, אז החלטתי לבצע אקט מחאתי כנגד הביזוי".

אך לא כל פרובוקציה דומה לחברתה. בהשוואת יצירה זו למופע Me2much#, ד"ר אבליוביץ' מוסיפה, "אני חושבת שהפעולה הזאת היא יותר בקונצנזוס, כאילו, מי לא רוצה לעזור לניצולי שואה? זה מעניין לעשות מדרג או לחשוב על סוגי הפרובוקציות שהוא עושה, כי הפרובוקציה הזאת היא לגמרי פרובוקציה ואפשר לדבר עליה, אבל היא לגמרי בקונצנזוס מבחינת האמירה הפוליטית שלה, הרבה אנשים מימין ומשמאל היו תומכים בכזאת הפגנה".

אך ברונז לא ממהר להגדיר את עצמו כאומן פוליטי. "זה מוציא את כל הפוליטיות מהאומן אם הוא מגדיר את עצמו כאומן פוליטי", הוא אומר.

עדיין, יש מחאה ביצירות שלך.
"כן, אם את רואה בזה מחאה".

ואתה חושב שבאמת יש לזה כוח לשנות משהו?
"לא. זה מה שאני עושה, זה מה שאני אוהב. זה כמו עם אמונה, את יודעת, שזה עובד גם אם לא באמת מאמינים, גם אם מאמינים בכאילו". לאחר חשיבה קלה הוא צוחק ומוסיף, "אולי לא חשבתי על זה מספיק, זה ייחקק לדורות עכשיו שאמרתי לא. תוציאי את כל השאר בעריכה, פשוט תבחרי את מה שאני אגיד, אני יכול גם להגיד כן ואז תערכי את זה איך שנראה לך".