מקום: ישראל, זמן: אביב 2020. בסיפורנו, את תפקיד הרשע ישחק נגיף הקורונה האכזר, תעשיית התיאטרון הישראלית והעדינה תשחק את העלמה במצוקה, את הגיבור החסון והחזק ישחק, האחד והיחיד, האינטרנט. שם המחזה: להיות בזום או לא להיות

רוני עזוז

מערכה ראשונה, או במקרה שלנו: גל ראשון

מגפת הקורונה הביאה עמה קשיים רבים: קריסת מערכות הבריאות, קריסה כלכלית, בעיות בבריאות הנפש, התמודדות עם אובדן ובדידות ואף סגר עולמי כללי. בתי העסק "הבלתי חיוניים" נפגעו במיוחד – מסעדות, מכוני כושר, בתי קולנוע ותיאטראות, הבנויים לעשרות עד מאות אנשים שאינם יכולים לשבת באולמות, בעקבות צפיפות הכיסאות שלא מאפשרת שמירה על ריחוק חברתי. עם זאת, תיאטראות ואמנים שונים ברחבי העולם הצליחו למצוא פרצה במגבלות והחלו לשתף את האומנות שלהם דרך האינטרנט. האם ניתן להחליף את התיאטרון המוכר והטוב, המפגיש פנים מול פנים יוצרים וקהל, בפגישת זום? אני לא כל כך בטוחה.

התיאטרון נולד ביוון העתיקה, במאה ה-4 לפנה"ס כטקס פולחן לאל דיוניסוס, אל היין והפריון. האזרחים (בתקופה ההיא רק גברים קיבלו אזרחות, כמובן) התכנסו להלל את האל באמצעות מופעים טרגיים וקומיים, והשתתפו בהם גם כחלק מחובתם האזרחית. שם הז'אנר לקוח ממבנה התיאטרון ביוון העתיקה. המילה 'תיאטרון' הוגדרה אז כחלק בחלל בו ישב הקהל שצפה במופע. הפולחנים התקיימו באור יום, והשחקנים השתמשו במסכות גדולות בעלות אקוסטיקה מיוחדת, כך שגם צופים שישבו במרחק רב מהבמה יכלו לשמוע ולראות אותם (המיקרופון הומצא אלפי שנים מאוחר יותר). נקפוץ כמה מאות שנים קדימה, אל סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. התיאטרון עובר מהופעות תחת כיפת השמיים, להיכלים סגורים בעלי תאורה חשמלית וסאונד. טכנולוגיה חדשה זו אפשרה להעלות הצגות גם בערבים וגם בימי החורף, כאשר השמש שוקעת מוקדם ובחוץ קר וגשום.                                                 

(צילום מסך מתוך ערוץ ה-YouTube של תיאטרון חיפה)

קפיצה אחרונה בזמן מביאה אותנו למאה ה-21. כשהכל נמצא במרחק של נגיעת מסך, רבים מאיתנו לא מתאמצים לצאת מהבית כדי לצרוך תכנים אותם אפשר להקרין בסלון, שרועים על הספה ולבושים בפיג'מה. אולם, נדמה שעולם תוכן אחד עוד נשאר תקוע במאה ה-19, התיאטרון. בשביל לנכוח באירוע שכזה, אנו נאלצים לצאת מהבית וללבוש בבגדים קצת יותר נאותים מחולצת סוף מסלול מהצבא ובוקסר.

הגיעה שנת 2020 ואיתה קורונה, המגפה העולמית, שאילצה אותנו (או עזרה לנו, תלוי איך מסתכלים זה) להסתגר בבתים. יוצרי התיאטרון בארץ חטפו מכה קשה, כלכלית ויצירתית, עם סגירת מקומות התרבות, אבל בתיאטרון, כמו בתיאטרון, ההצגה חייבת להימשך – בין אם בעולם האמיתי ובין אם בווירטואלי.

מערכה שנייה: תיאטרון בעידן הדיגיטלי 

ארז מעין קבע את המושג בעברית "תיאטרֶשֶת" (באנגלית cyberformance) בהתייחסות לשימוש באינטרנט כמרחב ליצירת תיאטרון. בפרויקט ראשון מסוג זה, שהתקיים בשנת 1993 בארצות הברית, ביים סטיוארט האריס גרסה פארודית מקוצרת למחזה "המלט" של ויליאם שייקספיר, בשם "המנט", שהועלתה דרך תוכנת העברת המסרים IRC, תוכנה שעוצבה בעיקרה לשיחות מבוססות טקסט רבות משתתפים (מצלצל מוכר? רמז: ארבע אותיות, מתחיל ב-Z, נגמר ב-M, ופעמיים O באמצע). על אף פריצת דרך אומנותית זו, הצגות התיאטרון נשארו מבוססות על המפגש הפיזי. היתרון המשמעותי של התיאטרֶשֶת הוא הנגשת התיאטרון לקהל שבדרך כלל לא היה ביכולתו או ברצונו להגיע למוסדות התיאטרון. לדוגמה, בשנת 2010, הלהקה השייקספירית המלכותית (Royal Shakespeare Company/RSC) הפיקה פרויקט בשםSuch Tweet Sorrow , בו סיפרו את סיפור המחזה "רומיאו ויוליה" בטוויטר. הבחירה במדיום זה יכולה להנגיש את היצירה הקלאסית לקהל צעיר, ולהמשיך את המורשת השייקספירית.

צילום מסך מתוך:  https://twitter.com/julietcap16

מערכה שלישית: כל העולם חולה וכולנו נלחמים                           

עשר שנים לאחר מכן, לא נשארה לתיאטראות וליוצרים ברירה, אלא לנסות ליצור בתנאים לא מוכרים. הרשתות החברתיות יכולות להפוך למקום דרכו ניתן ליצור קשר עם הקהל הקיים, לקבל גישה לקהל צופים גדול יותר, וליצור תוכן. יוצר ישראלי שהשתמש באינטרנט על מנת להמשיך ליצור גם בתקופה בה לא ניתן היה לצאת מהבית הוא רז וינר, הבמאי של מופע הזום ""Uncaged של קבוצת תיאטרון מסתורין. בשיחתנו (דרך הזום, כמובן) הוא שיתף על פועלו יחד עם שותפתו ליצירה, יוליה גיניס. מגפת הקורונה תפסה אותם בשיא פעילותם היצירתית: "היו לנו תוכניות מאוד מפוארות לעבודה עד ספטמבר, ארבע הפקות שונות שתכננו, מדובר על משהו כמו שנה וחצי של עבודה, כשבבת אחת כל זה נמחק".

תיאטרון מסתורין מתמחים במופעים תלויי מקום, כלומר, יצירה בחללים אלטרנטיביים ולא טיפוסיים להצגות תיאטרון. מגפת הקורונה נתנה להם רעיון והזדמנות ליצירה במקום חדש נוסף – האינטרנט. "זה (הרעיון ליצירה) היה עניין משולב. גם איזושהי מחויבות מאוד ברורה של שנינו (וינר וגיניס), שאנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים בשביל שהתיאטרון ימשיך לעבוד, כלומר ימשיך להעסיק את השחקנים שלו, ובמקביל הסתקרנו אומנותית וקונספטואלית מההגבלות החדשות".

צילום מסך מראיון בזום. מימין רוני עזוז, משמאל רז וינר

"התפתח שיח ציבורי-חירומי שבמסגרתו, מה שלא מגויס לפי התנאים המאוד ספציפיים של 'בואו תראו הקלטות של הצגות' בתור מין אקט של צדקה, אז אין לו מקום, והוא חצוף ומנותק. מה שאנחנו עושים הוא עבודה חיונית, לא מטרות זניחות"

בניגוד לתיאטרון מסתורין, שהחליטו ליצור מופע חדש לגמרי, בתיאטרון חיפה, ההחלטה הייתה להפיץ הצגות מארכיון התיאטרון ללא תשלום, דרך האינטרנט, באתרים YouTube ו-Vimeo, יחד עם פרסומן ברשתות החברתיות, פייסבוק ואינסטגרם. "האתגר הגדול ביותר היה שמירת קשר הדוק עם הקהל. בימים כאלה ששערי התיאטרון ננעלו ותחושה של חוסר ודאות לגבי העתיד אפפה אותנו, היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש ולדאוג שתיאטרון חיפה יישאר בתודעה הציבורית בצורה המיטבית", כותבת עדי רונן, מנהלת התקשורת השיווקית של התיאטרון. כשוינר נשאל האם לדעתו מופע בזום יכול להיות מוגדר כהצגת תיאטרון, השיב כי "זה לא ממש תיאטרון וזה ממש בסדר; יצרנו שפה אסתטית חדשה, זה לא תיאטרון פיזי, זה מופע זום. אני לא רואה את זה מחליף מפגש פיזי. זה לא פחות אמיתי ולא פחות חזק, יש לזה איכויות אחרות".                                                          

המופע המקוון של תיאטרון מסתורין "Uncaged", שמשודר דרך תוכנת הזום, נוצר ובוים במיוחד להצגה במדיום זה. למופע קונים כרטיס (ב"מחיר קורונה") כמו לכל הצגה של התיאטרון, רק שהכרטיס מגיע במייל, כקישור לשיחה בזום. המופע עצמו מצדיק את השימוש במדיום המקוון בכך שהדמויות השונות מדברות אחת עם השנייה דרך שיחות וידאו. בראיון עם רז וינר, במאי המופע, עלתה השאלה מדוע הם בחרו ביצירת מופע חדש ולא בפרסום מופעים ישנים מהארכיון, בחירה אשר עשו רוב התיאטראות בארץ. "התפתח שיח ציבורי-חירומי שבמסגרתו, מה שלא מגויס לפי התנאים המאוד ספציפיים של 'בואו תראו הקלטות של הצגות' בתור מין אקט של צדקה, אז אין לו מקום, והוא חצוף ומנותק. אני מסתכל ואומר, אז מה שהם אומרים ועושים זה להשוות בין המופע שקורה עכשיו (מופע חי) ולבין מופע מוקלט, להגיד שזה בר החלפה. יש לנו הקלטות של מופעים, אבל בשום שלב זה לא היה הכיוון. חומר ארכיוני של הצגות זה דבר חשוב, אבל בשום צורה לא יכול להוות תחליף לפעולה, לעבודה וליצירת קשר עם הקהל". הוא מוסיף, "חשבנו על כל מיני פורמטים, ואחד הדברים שהכריע לגבי מופע זום היה הרצון להגיב מהר. אנחנו חייבים להוציא מופע, לפגוש את הקהלים שלנו, להתעקש על הטענה שהיא בבסיס במקצוע שלנו, שמה שאנחנו עושים הוא עבודה חיונית, לא מטרות זניחות". 

(צילום מסך מערוץ ה- YouTubeשל המופע "Show Must Go Home", מימין תיקי דיין, משמאל יוסף סוויד)

שרון דנון, אחת היוצרות של מופע הזום "Show Must Go Home", מסכימה עם וינר ומוסיפה "זה משחק מול מצלמה, זה חומר מצולם, ובמה זה לא מצולם. זאת אומנות אחרת לגמרי, אומנות הגוף לעומת אומנות התמונה". לעומתה, עתליה זהבי שגיא, שותפתה של שרון ליצירה, מתנגדת לתפיסה זו. "אפשר לקרוא לזה בכיף תיאטרון. זה משהו שמבוצע בלייב, שקורה מול אנשים. יש הרבה תיאטרון שמשלב מצלמות, היום הכל בין-תחומי. בכלל, הגדרות זה דבר שתמיד צריך לבדוק אותו מחדש. ברור שזה לא תיאטרון קלאסי, קונבנציונלי; אין כאן אולם, במה, חושך, אנשים. עדיין יש בזה בעיני משהו שיש בו את המהות של התיאטרון".

(צילום מסך מראיון בזום. יוצרות המופע "Show Must Go Home" בסדר מימין לשמאל: שרון דנון, נועה לזר קינן ועתליה זהבי שגיא)

"ברור שזה לא תיאטרון קלאסי, אין כאן אולם, במה, חושך, אנשים. עדיין יש בזה משהו שיש בו את המהות של התיאטרון"

יוצרות המופע  "Show Must Go Home"סיפרו  כי "(הצופים) עונים תוך כדי, 'כפיים!', 'איזה יופי של קטע', אמרו תודה רבה על התרבות בשעה קשה זו, כשהכל נסגר, ויש מופע בלייב". וינר שיתף ש"מעולם לא מכרנו כל כך הרבה כרטיסים בכל כך מעט זמן; בפחות מ-24 שעות מכרנו יותר מ-70 כרטיסים למופע הראשון. הצלחנו לייצר מקום שפותח לנו קהלים חדשים; שונאי תיאטרון מושבעים, גיימרים, מילניאלים מוקדמים פתאום התחילו להציף ולקנות כרטיסים". עדי רונן מתיאטרון חיפה מוסיפה: "העולם הבין שבתיאטרון, שכל הקסם והייחודיות שלו נובעים מהיותו מדיום חי בו הצופים והשחקנים במרחב אחד, אפשר לצפות גם עם פיג'מה בסלון. מאחר והאינטרנט הוא גלובלי, התיאטרון נחשף לקהלים חדשים שמעולם לא צפו בהצגות תיאטרון חיפה. הצלחנו לזהות את הגעגוע לתיאטרון. הצפייה דרך המסך העצימה את הגעגוע".

מערכה רביעית ואחרונה: הגל השני (והאחרון?)

בסופו של דבר, זה מצוין שקבוצות תיאטרון מצאו דרך להמשיך להעסיק את עובדי התיאטרון, בין אם אלה השחקנים ובין אם אלה הצוות האומנותי והטכני, בתקופה לא פשוטה זו. מצד אחד, כסטודנטית לתיאטרון (ותקשורת), תמיד יעניין אותי ללמוד על פרצות חדשות בז'אנר ולהכיר אמנים חדשים. מצד שני, עם כמה שהיה מעניין לחקור את עולם התיאטרון הדיגיטלי, אם לפני כן היו בי ספקות רבות לגבי האפשרויות שלו כז'אנר להחליף את החוויה התיאטרונית, האמיתית – עכשיו אני בטוחה כמעט במאת האחוזים שזה בלתי אפשרי.                                                                                                                     בראיונות עם היוצרים, כמה מהם אמרו שכל היופי בעובדה שהם מבצעים את המופע בשידור חי, הוא הפחד והאדרנלין של מה יקרה במידה ויתקלו בבעיות טכניות, לדוגמה – קריסה של האינטרנט. שם, הם אומרים, מרגישים את "התיאטרון". הדבר היחיד שאני מרגישה שהם שוכחים, מתחבא בעצם המילה 'תיאטרון' – המקום בו יושב הקהל. אין חוויה שיכולה להחליף עבורי את זאת שבאולם התיאטרון; הרגע שבו המסך עולה, האורות נדלקים והבמה מקבלת חיים וקסם מיוחד במינו. עם כמה שזה היה חדש ומעניין לצפות ב'הצגה' דרך הזום, זאת עדיין הייתי אני, יושבת לבד בחדר עם המחשב הנייד, כמו שישבתי כל יום, כמה וכמה שעות, לכל אורך הסמסטר האחרון.                                                                         

יחד עם המלחמה העולמית בנגיף הקורונה, המלחמה להמשך קיום האומנות והעולם התרבותי חשובה לא פחות. השימוש במדיום החדש-ישן שנפתח בעולם התיאטרון, יכול ליצור הזדמנויות חדשות ומרתקות ליצירה. עם זאת, הדבר שבעיני טרם פוצח, הוא הדרך להסרת הניכור מצד הצופים בעת הצפייה במופע שמשודר בצורה מקוונת. כאמור, ההצגה חייבת להימשך, ואכן יש למה לצפות.