בהתחלה זה עוד היה מצחיק – אבל אז לוחות הטיסות התרוקנו, השערים נסגרו ואחריהם גם כל מה שהיא הכירה. כך נראית  קריסת תעשיית הנסיעות והתעופה במשבר הקורונה, ביומן אישי מיוחד וחשוף. זה לא כל כך נעים לראות Gate סגור.

מאת: קרן רטר וסיון אידלמן

צילומים: סיון אידלמן

עד לפני שלושה חודשים, קורונה היתה עבורנו סתם שם של בירה, אבל היום כולנו מפחדים מהמילה הזו. עד לפני חודש היתה תחושה בישראל שהנגיף לא יגיע אלינו וש"לנו זה לא יקרה". הלכנו לעבודה, ללימודים, טסנו לחו"ל, יצאנו לבלות והיינו בטוחים שעם בוא האביב וחג הפסח, הנגיף יפסח גם עלינו. אבל כשאני כותבת את הדברים האלה, המצב נראה די אבוד, יש אווירה קשה באוויר, הסוף עוד לא נראה באופק וחוסר הוודאות גדול. אנו מצויים במשבר בריאותי, כלכלי, לאומי ועולמי עקב מגפת הקורונה. יש המון שאלות שנותרות ללא מענה: איך זה ייגמר? מתי? כמה חולים יהיו? כמה מתים יהיו? מתי ימצאו חיסון? איך נתאושש ונמשיך הלאה?

עד שיהיו לנו תשובות (אם בכלל), רציתי לשתף אתכם בנקודת המבט של סיון אידלמן, דיילת קרקע שעובדת בנמל התעופה בן גוריון וחוותה את המשבר בחלוף הימים דרך שדה התעופה המתרוקן, עקב משבר הקורונה. אידלמן כתבה לקונטיינר יומן קורונה מיוחד:

קוראים לי סיון אידלמן, אני בת 25, במקור ממודיעין. בשלוש השנים האחרונות אני סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה ודיילת קרקע בנמל התעופה בן גוריון. יש בי תשוקה גדולה לעולם התעופה, לטיולים מסביב לעולם ולעבודה עם אנשים. העבודה כדיילת קרקע משלבת בין שלושתם, ומאפשרת לי לעסוק במה שאני אוהבת. מהר מאוד התחברתי לעבודה, לנוסעים, לאווירה שיש בשדות תעופה. אתם בטח שואלים "מה בעצם עושה דיילת קרקע?". התפקיד שלי הוא לקבל נוסעים לטיסה, לקבל את הכבודה שלהם, לדאוג שיש להם את המסמכים הרלוונטיים לנסיעה ולהעלות אותם למטוס. 

כבר הרבה זמן שאני חושבת מה להגיד, אם בכלל. בהתחלה הכל היה בדיחה אבל השלב הזה כבר עבר. בכל מקום שאני נמצאת האווירה קשה ועצובה, ואני לא יכולה להמשיך להתעלם. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת את העבודה בשדה התעופה. לא משנה כמה קשה, עמוס, מתסכל או מעצבן, לא משנה כמה נוסעים התחצפו אליי, איחרו לטיסות, כמה ילדים ותינוקות צורחים, כמה בקשות מוגזמות והזויות – תמיד הסתכלתי על כל דבר בהומור. החברים והמשפחה אמרו שאני יכולה למצוא עבודה אחרת, אבל לא היה לי אכפת והמשכתי בדרך שלי. מי שלא עובד כאן, לא מבין את האווירה המיוחדת, ושום עבודה אחרת לא באה בחשבון עבורי.

אני עובדת בשדה התעופה מאז שהשתחררתי מהצבא. זו תקופה משמעותית שמאתגרת אותי ומלמדת אותי כל יום משהו חדש, חושפת אותי לאנשים וחברים חדשים שלא הייתי מכירה סתם ככה. עברתי חוויות טובות יותר ופחות. אני לא אוהבת ולא רגילה לחשוף דברים אישיים, אבל מכל הדברים שהזכרתי, העבודה תמיד היתה המקום הבטוח והיציב שלי, בית, משפחה. לא משנה כמה הייתי עצובה או עצבנית, הייתי מגיעה למשמרת ושוכחת מהכל. אבל דווקא היום, אני מרגישה את חוסר היציבות הכי גדול שהרגשתי כל חיי – במקום העבודה שלי. האדמה רועדת ובאוויר יש תחושת מועקה ומחנק. אין לי מושג מה יהיה ואם המצב יחמיר או ישתפר, אבל ללכת בשדה התעופה כשהוא ריק מנוסעים, עובדים, המראות ונחיתות, עושה לי לא טוב בלב, וגורם לי להרגיש ריקנות בלתי נסבלת.

 אני בטוחה שמדיניות הממשלה, שנתפסת לפעמים כמתסכלת, אבל היא תשתלם בטווח הארוך. אני רק מחכה שנעבור את התקופה הזאת עם כמה שפחות קורבנות, הכל יחזור לקדמותו ונראה ימים טובים יותר של שקט, ונתב"ג יחזור להיות המקום התוסס והשמח שאני אוהבת. חודש של אבטלה זה הרבה זמן בשבילי, אבל ננסה לעשות מהלימון לימונדה ולהעריך את השקט והחופש.

יום אחד משהו השתנה: צצו דיווחים על נגיש חדש ומסתורי שהתפרץ בעיר ווהאן שבסין. אף אחד לא ידע מהו ולמה הוא גורם – ידעו רק שמוקד ההתפרצות שלו היה שוק למאכלי ים. הסובלים מהנגיף התלוננו על שיעול, חום, התעטשויות רבות, תסמיני דלקת ריאות וקשיי נשימה. 

קצב התפשטות הנגיף יצר מהומה בעולם, וחברות תעופה רבות החלו לבטל את הקווים שלהם לסין, בהנחה שיהיה מדובר בהפוגה קצרה. מישראל יוצאים ארבעה קווים ליעדים שונים בסין: שנחאי, צ'נגדו, בייג'ינג וג'וואנגז'ו. למרות הדיווחים המטרידים שהגיעו מסין על הדבקה המונית, מקרי מוות, סגירת מחוזות, הסגרים וחובת עטיית מסכות, העבודה בשדה המשיכה כרגיל וכך גם הטיסות לסין. ההבדל היחידי שהיה נראה לעין הוא שהעובדים שקיבלו את הנוסעים הסינים לטיסות, הצטיידו גם הם במסכות, בכפפות ובג'ל אלכוהול.

כשהמגפה התפשטה לעוד מדינות מלבד סין, אמצעי התקשורת והממשלה הבינו שמדובר במשהו חריג והחלו להגביר את הסיקורים ולנקוט צעדים. ההנחיה הראשונה היתה "לשקול נחיצות" של נסיעות לחו"ל, אך הישראלים המשיכו לטוס. הצעד הבא היה להוציא אזהרת מסע למדינות המזרח שנמצאו בהם נדבקים: יפן, סין, תאילנד, סינגפור, הונג קונג, דרום קוריאה, טיוואן ומקאו. אך אם יש משהו שישראלים טובים בו, זה להתעלם מאזהרות מסע. צעד יעיל שהוכח במדינות הנגועות היה הכנסת חוזרים ממדינות נגועות לבידוד למשך 14 ימים. חובת הבידוד הראשונה היתה לחוזרים מתאילנד, עד שההנחייה היתה לחוזרים מכל המדינות. הדבר הכניע את הישראלים והביטולים לא הפסיקו להגיע. 

חברות התעופה האסייתיות החלו לבטל טיסות. זה התחיל מטיסות לסין, עבר לטיסות להונג קונג, המשיך עם טיסות לתאילנד ואף ערער את פתיחת הקו העתידי של אלעל לטוקיו. אם היתה מגיעה לשדה התעופה קבוצה גדולה של נוסעים מאסיה, הנוסעים האחרים הסתכלו עליהם בבהלה. ברשימת הנוסעים היו פחות שמות ישראלים ויותר שמות של אסיתיים. הישראלים שכן טסו חששו להיות איתם במקום סגור, קטן וצפוף כמו מטוס. לילה אחד, בשיא העלאת הנוסעים למטוס, היתה קבוצה גדולה של נוסעים מדרום קוריאה שחזרו הביתה. קיבלנו פניות מודאגות מישראלים ששאלו "מאיזו מדינה הנוסעים ההם? הם מסוכנים?". 

בהתחלה התייחסתי למגפה בצחוק, אבל המשפחה והחברים לא הפסיקו לשאול אותי "איך את לא מפחדת לעבוד בשדה? את לא פוחדת להידבק?", והאמת היא שלא פחדתי בכלל. כשדיווחו על חולים חדשים בישראל, גילו שכולם חזרו מחופשות בחו"ל ולא עובדים בשדה התעופה.  האנשים הנוספים שהמחלה לא כל כך הצחיקה אותם היו העובדים בשדה. בעוד ההנחיות לשבים מחו"ל היו ברורות ומדויקות, לא ניתנה לנו שום הנחייה לגבי התנהלות חדשה עקב המגפה: לא על מסיכות, לא על שימוש בנוזל חיטוי, לא על עבודה עם כפפות. המון עובדים חששו לבריאותם.

הזעם התחיל אצל עובדי המכס שסירבו לבדוק מזוודות ונוסעים מהמזרח. לאחר מכן גם בקרי הגבול התעצבנו, כי הם הראשונים לקבל את פניהם של אותם נוסעים. הם סירבו להגיע למשמרות אם לא יינתן להם ציוד מגן מתאים. הבאים שהצטרפו אליהם היו עובדי הביטחון של רשות שדות התעופה. בסופו של דבר, הזעם הגיע גם לדיילי הקרקע. בחברה שלי לא הפסיקו לתהות ולהתלונן מדוע מסכנים עובדים וחושפים אותם לנגיף, ולא מחליטים על נהלים חד משמעיים. לא חשבתי שהמצב יסלים כל כך מהר. חשבתי שזה רחוק מאיתנו, אי שם באסיה. אבל תוך פחות משלושה חודשים הגענו מ-200 חולים בסין, לכ-1,617,204 חולים מסביב לעולם והיד עוד נטויה. 

המקרה שהחמיר את המצב היה ההתפרצות האדירה בדרום קוריאה. ההחלטה לסרב כניסת תיירים מדרום קוריאה היתה על הפרק ובמקביל, כמה ימים לאחר שחלק מהתיירים הוחזרו, דווח כי חלק מהחולים שנדבקו בקורונה הם קוריאנים שחזרו מביקור בישראל. כבר באותו ערב, סירבו כניסת אזרחי דרום קוריאה, ומטוס של חברת KOREAN AIR שהיה בדרכו לישראל עודכן שלא יתנו לנוסעים שבו להיכנס לישראל. המטוס נחת, הנוסעים הישראלים ירדו מהמטוס ואילו הנוסעים הזרים ואנשי הצוות המריאו חזרה לסאול. 

לאחר מכן אלעל ביטלה את הקווים למזרח. הבאים בתור לחטוף את המכה היו עובדי רשות שדות התעופה: עובדי ביטחון, צוותי ניטול, מתדלקי מטוסים, צוותי ניקיון מטוסים, צוות טכני ועוד המון. הסיבה היתה די פשוטה – פחות טיסות, פחות צורך בעובדים. גם שם וגם באלעל התחילה הוצאה המונית של עובדים לחופשה ללא תשלום, הוצאה מוקדמת של עובדים לגמלאות ופיטורים של עובדים. כששמענו על הצמצום גם בכוח האדם של עובדי הרשות לא דאגנו כל כך בגלל שכל עוד הטיסות לאירופה נמשכות כרגיל, תהיה לנו עבודה. וכך היה.

אך המגפה לא פסחה על אירופה, והתרפצה באיטליה שהפכה במהירות למוקד ההתפרצות השני בגודלו אחרי סין. תוך פחות מחודש הגיעו מ-17 חולים לכ-144 אלף חולים כיום. מהר מאוד הוצאה אזהרת מסע גם לאיטליה והוחלט על חובת בידוד לחוזרים מאיטליה. נוסעים מודאגים היו מתייעצים איתי ושואלים האם כדאי להם לטוס, האם הטיסות מלאות, האם הם יצטרכו להיות בבידוד כשיחזרו, האם יקבלו החזר כספי.  

רוב העבודה שלי היא להיות דיילת קרקע קבועה של חברת התעופה הלאומית של איטליה – אליטליה. הטיסות לאט לאט התרוקנו מנוסעים, מטיסות שמכילות כ-170 נוסעים לטיסות שיוצאות עם פחות מ-50 נוסעים. התיירים האיטלקים מיהרו לברוח מהארץ. אליטליה צמצמה באופן דרסטי את הטיסות לארץ וממנה, עד שביטלה לגמרי את כל הקווים. ואילו אני, נשארתי בלי חברת התעופה שאני כל כך אוהבת ובלי תעסוקה במשמרות שאליהן הגעתי. 

המצב באיטליה החמיר וסוף סוף נתן סטירת השכמה לשאר מדינות אירופה. הבעיה באירופה היא הגבולות הפתוחים של המדינות החתומות על אמנת שנגן, המאפשרת גבולות פתוחים בין המדינות החתומות על האמנה. כן, גם מעבר חופשי של הנגיף. איטליה נקלעה למשבר, והמספרים החלו לעלות גם בצרפת, באוסטריה ובגרמניה. בכל יום שעבר יצאה אזהרת מסע חדשה וחובת בידוד לשבים ממדינות נוספות, עד לאיסור כניסת זרים מאותן מדינות. אחרי אליטליה, חברות התעופה הלאומיות של גרמניה, אוסטריה, שוויץ וצרפת, צמצמו את הטיסות, נתנו לאזרחים לצאת מישראל והפסיקו לטוס לישראל. התחלתי לחשוב שהשאננות שלי היתה מיותרת.

בגלל שהחברה בה אני עובדת, עובדת עם חברות אירופאיות, אני וחבריי הבנו שהמשבר הוא לא רק של איטליה, אלא גם שלנו כעובדים, גם של החברה, גם של המדינה וגם של אירופה. הבנתי שגם לקולגות שלי לא תהיה עכשיו עבודה והחל"תים נראים קרובים מתמיד. תוך פחות משבועיים עזבו מרצונם יותר מ-200,000 תיירים את ישראל. הוכרז איסור כניסתם של אזרחים זרים, וחובת בידוד לכל מי שחזר מחו"ל. זהו מהלך שפגע בכל חברת תעופה המגיעה לישראל, וריסק למעשה את ענף התעופה הישראלי: דיילי קרקע, סוכני נסיעות, טייסים, צוותי אוויר, עובדי מכס, בקרי גבול, עובדי דיוטי פרי, עובדי ביטחון ורבים אחרים. 

גזר הדין שלי היה צפוי מראש: הצטרפתי למעל ממיליון מובטלים חדשים, מי יודע לכמה זמן. אני חשה עצב גדול מאוד וחוסר וודאות לגבי מה יהיה ואיך נתאושש ממשבר כזה. אני כבר מתגעגעת לשגרה ולעבודה. במשמרת האחרונה שלי שדה התעופה היה ריק לגמרי: אולם הנוסעים ריק, אולם הנוחתים ריק, לוח הטיסות צבוע באדום ומעיד על עשרות טיסות מבוטלות. המקום שהיה כל כך שמח ותוסס מרגיש עצוב, כמו טרמינל רפאים. 

רק תיירים ואמיצים טסים. התיירים רק רוצים לחזור הביתה והישראלים מחפשים מקום לברוח אליו,עד שהאופטימיות נעלמת. כולם נאצלים להבין שזהו הזמן הטוב ביותר להיות כל אחד במדינה שלו, עם המשפחה. לאט לאט כל מדינה סוגרת את שעריה ומנסה להילחם בהתפשטות הנגיף. כבר אי אפשר היה ללכת בשדה בהרגשה נינוחה, כל אפצ'י וכל שיעול מעוררים חשד ומבטים מבוהלים, וזה התחיל כבר להתיש את כולנו. מדינות שלמות נכנסות להסגר, ביניהן גם ישראל. האור בקצה המנהרה עוד לא נראה באופק. לנו נותר להיאחז בסולידריות, באופטימיות, להיות עם המשפחה, החברים והאנשים שאנחנו אוהבים, לשמור על המורל הלאומי, לחמם את ליבנו ואת ביתנו ולקוות שבקרוב, הנגיף יחלוף ונחזור לשגרה.