סלפי עם (הקבר של) אמא: הבחירות שלי

 

אני והמשפחה שלי מקפידים בכל שנה להביא מקל סלפי ולהצטלם עם הקבר של אמא שלי. המנהג שנתפס כמוזר בעיני אחרים, "נורמליים", הוא חלק מהמסורת המשפחתית שלנו לדורי דורות. זה האבל שלנו

מאת: ענבר הורינג

צילומים: אלבום משפחתי

כשאמא שלי נפטרה והתחלנו לצלם בעצמנו סלפי עצוב ליד הקבר שלה, ראיתי את הרמת הגבות של הנוכחים – משפחה רחוקה או חברים של המשפחה. רק אז הבנתי שזה לא משהו רגיל.

מדובר במסורת משפחתית של משפחת אונגר שנוצרה אי שם ב-1900 בהונגריה. אט אט, הפכה המסורת של סבא וסבתא רבא שלי למסורת שעברה לדורות הבאים. מעולם לא ייחסתי חשיבות לקיומה, עד שאמא שלי נפטרה לפני שבע שנים. מאז ומעולם היה נהוג להצטלם ליד קברים בצד ההונגרי שלנו. כשהייתי קטנה ונתקלתי בתמונות המשפחתיות עצרתי לשנייה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות.

 

המשפחה של אמא שלי הגיעה מהונגריה כשאמא שלי הייתה בת 3, אמא שלי הייתה הילדה הקטנה במשפחה. משפחתה ניצלה בשואה על ידי ישראל קסטנר. סבא שלי ניצל ממחנה עבודה. המשפחה של אמא שלי היא משפחה אצילית, אירופאית; דודה ודוד שלי תמיד נראו לי אנשים מאוד קשוחים ורציניים. אתם יכולים לנחש שאת ההומור השחור שלנו לא ירשנו מהצד של אמא…

כשאמא שלי נפטרה, דודה שלי עודדה אותנו לצלם את עצמנו איתה, ליד הקבר. בגלל שתפסתי אותה כאדם מאוד רציני, הדבר היה נראה לי הגיוני, והצטרפתי לצילום בלי לשאול שאלות.

כשהתחלתי לתחקר את דודה שלי לגבי הסיבה בגללה המשפחה מצטלמת כך, מסתבר שהמסורת ארוכת השנים נבעה מכך שכשהמשפחה עזבה את הונגריה, הם רצו זיכרון מהקברים לדורות הבאים. כך יכלו לדעת מתי הפעם אחרונה שביקרו שם, ומי היה. התמונות עזרו גם להתמצא בבית הקברות עצמו. דוד שלי מספר שבאותם שנים, כל ביקור בבית הקברות היה מעי "טקס", ולכן הביקור תועד.

אנחנו, האחים, הפכנו את הצילום הזה לזיכרון אחר, זיכרון שלנו עם אמא שלנו פעם בשנה. הצילום לא היה מיועד לאנשים אחרים, אלא רק לאחים ולדודה שלי. בשבילי, הסלפי הוא שבירה של הרגע, מאפשר לי לצאת מהזיכרון הכואב, להפוך את הרגע לשלנו ואולי אפילו לגרום לאמא שלי לחייך שם למעלה, מכיוון שצילום ליד קבר זה דבר שהיא הייתה עושה גם היא כל שנה. 

אני רוצה להאמין שהעובדה שאנחנו ממשיכים את המסורת שלה בדרך שלנו יגרום לה לחייך. וכך, כמו המסורת של הצילום, בכל שנה אחי שוכח את מקל הסלפי ואנחנו מנסים לאלתר: איך מכניסים את הקבר של אמא לפריים, כך שרואים את השם שלה ביחד איתנו? בשנים האחרונות אנחנו גם מנגנים ברקע שיר שמזכיר לנו אותה.

המשפחה מסביב למדה להתרגל לרעיון הזה. את אבא שלי זה עדיין מביך, מכיוון שאנחנו הפכנו את הצילום לרגע של שבירת קרח, לא מה שהוא היה רגיל אליו. למרות זאת, גם לו יש תמונה עם אמא שלי ואחים שלי ליד הקבר של אבא שלו.לפני כשנתיים, כשהיינו בקבר של סבתא שלי מצד אבא, דודה שלי מצד האבא צילמה אותנו לידו. המסורת המשפחתית של צד אחד נטמעה גם בצד השני של המשפחה.

בכלל, למשפחה שלנו יש דרך שונה להתמודד עם הכאב והזיכרון. כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו משתמשים בהומור שחור, שהוא המגננה שלנו והיכולת שלנו לצחוק ולא לבכות מהאובדן הזה. כבר בשבעה של אמי היה ניתן להרגיש בזה, האחים הגדולים שלי יותר הובילו את זה ואנחנו זרמנו כי זה עזר לנו לחייך טיפה, לא היה אכפת לנו שאנשים הסתכלו מוזר, כי מה הם יכלו להגיד לנו? זה האבל שלנו.

היום בעידן הפייסבוק והמכשירים הסלולריים האובדן האישי הופך להיות ציבורי. גם הצילום הפך לנגיש וקל: אם פעם היו צריכים לזכור להביא את המצלמה בכדי לצלם, היום הכל קורה תוך שנייה. אחי הגדול דואג בכל שנה לעלות פוסט בצירוף התמונה ולהפוך את האבל שלנו למשותף.

בהתחלה היה לי קשה עם השיתוף הפומבי הזה. סבא וסבתא רבא שלי היו מצלמים בשביל הזיכרון הפרטי שלהם, ולא כדי עם כולם. מעניין לראות איך עם השנים, המסורת שהתחילה מסיבה אחת נמשכת שנים על גבי שנים בכיוון שלנו ומסיבה אחרת. התמונה היא אותה תמונה, אך הכוונות מאחוריה טיפה השתנו כיוון שהאנשים שמאחורי התמונה השתנו גם.

אני מבינה שהדרך בה אנו זוכרים היא לא אידאלית ולאנשים לא נוח עם החושפנות הזו, ובכל זאת לכל אדם יש את דרך ההתמודדות שלו. אנחנו בחרנו להתמודד בדרך הזו, והדרך הכי נכונה למשפחה שלי לציין את זכרה של אמא שלי או זיכרון עם כל אבל משפחתי אחר, היא להצטלם עם המצבה של המנוח.