חופש הביטוי הוא זכות יסוד בישראל, אך מה עם זכותם של סטודנטים לא להיחשף לתכנים אנטי-ציוניים המועברים על ידי מרצים בעלי כוח וסמכות?

מאת דקל טנצר

"לא ניסיתי את זה אף פעם, אך אם תשים קלפי בחוג אני יכול לנחש מה יהיו התוצאות", כך אומר ומצחקק אחד המרצים בחוג. שאלת הדיון בנושאים פוליטיים באוניברסיטאות תופסת לא מעט כותרות. זה מתחיל עוד קודם לכן, בתיכון, שם גבולות השיח הפוליטי והאקטואלי לא מאוד ברורים. מצד אחד, משרד החינוך, בחוזר מנכ"ל משנת 2014 שגובש לאחר פרשת אדם ורטה, מעודד שיח פלורליסטי; אך מצד שני, הוא מזהיר מפני כוחם האפשרי של מורים וקובע כי "כמי שמוביל את השיחה, [המורה] יוכל להביע את דעתו האישית ולהעדיף השקפה אחת על רעותה, אך יהיה מודע למעמדו [ההדגשה שלי – ד"ט], ייתן דוגמה אישית בהתנהלותו המכבדת, לא יכפה את עמדותיו על התלמידים, ויאפשר לתלמידיו לחשוב חשיבה ביקורתית (גם כלפיו) ולהשמיע מגוון דעות ועמדות". באופן אישי, אני מסופק אם מורה יכול להביע עמדות מנוגדות לו באותה מידה של אמינות שבה הוא מציג את דעותיו שלו, וכן להיות "מודע למעמדו" (מה זה אומר בכלל?). ובכלל, האם התלמיד הממוצע יקום ויתנגד לדעות המורה מול כל הכיתה? אבל כך או כך, הוראות משרד החינוך בנושא נוקשות למדי, וכנגד מורים שלא עומדים בסטנדרטים אלה מופעלות סנקציות. הסיבה, לדעתי, היא שתלמידים הם "פלסטלינה ביד היוצר", וככאלה יש ללמדם ראשית את כל הכלים הראויים לדיון פוליטי ולהימנע מקביעות נחרצות מצד אחד של המתרס.

אבל ראו זה פלא, רק שלוש שנים לאחר סיום לימודיהם ועם הגיעם של אותם צעירים לאוניברסיטאות ולמכללות (שלא לדבר על האוכלוסייה הערבית שמגיעה בגיל צעיר יותר), החוקים משתנים, וחופש הביטוי והדיון נמתח עד כדי כך שיכיל גם התבטאויות נגד מדינת ישראל או תיאור מקרים היסטוריים על פי נרטיב מסוים בלבד. האוניברסיטה מצידה, שאינה יכולה להגביל את חופש הביטוי האקדמי, מחפשת פתרונות ביניים מאולצים, כגון לאפשר לסטודנטים לא לנכוח בשיעורים שבהם מוצגות דעות שהם מרגישים שפוגעות בהם.

המדינה החליטה שצעירים אלה כבר בשלים ומגובשים ואין סכנה להטיה פוליטית בכך שהמרצה שלהם (שאותו הסטודנטים עשויים לתפוס כאוטוריטה וכמודל לחיקוי) טוחן להם את הראש על כמה הצבא לא מוסרי או איזו טעות זו לא לחזור לגבולות 67'. אך האם גישה זו באמת נכונה? אינני טוען שאין הבדל בין תלמידים בבית ספר תיכון לסטודנטים באוניברסיטה או במכללה. אבל למרות זאת, מן הראוי שהמערכת האקדמית תשאל מספר כללים בנושא ממה שמותר ואסור בתיכון. הרי בשני המקרים מדובר ב"קהל שבוי", ולא בטוח שלכל הסטודנטים יש הכלים להתמודד עם דעות נחרצות של מרצה בנושא מסוים. ומה לגבי אותו "יהיה מודע למעמדו"? האם מעמד המרצה בעיני סטודנטים פחוּת ממעמד מורה לתלמידים?

בואו נבחן בעצמנו את כוחו של המרצה: האם קרה לכם פעם שישבתם בשיעור וחשבתם, מה, כל המרצים פה שמאלנים? אם הם שמאלנים, אולי השקפותיי הימניות דורשות בדיקה נוספת? כלומר… הם חכמים, נחמדים, מכובדים ומוצלחים, וכולם שמאלנים? משהו פה לא מסתדר. הסיבה? לפי מאמר של רותם יפעת, סטודנט לתואר שני ומתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, יש קשר בין העובדה שהאקדמיה הוא גוף פורץ דרך שמערער על מוסכמות לעובדה שהיא מרחיקה מרצים מהאידיאולוגיה הימנית, שהיא, בהגדרתה, "שמרנית".

והבה נעבור לדוגמה: המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) שקלה לפני כשלוש שנים לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הטענה המרכזית הייתה שתוכנית הלימודים אינה מאפשרת לסטודנטים הלומדים במחלקה להיחשף למגוון הגישות התיאורטיות ושיטות המחקר המצויות בדיסציפלינה של מדעי המדינה. אך בואו נצלול עמוק יותר: בשנת 2011 פרסמה תנועת "אם תרצו" דו"ח על המחלקה ומצאה כי שמונה מתוך תשעה חברי סגל בכיר בה פעילים בארגוני שמאל קיצוניים ו/או חתומים על עצומות המאשימות את ישראל בטיהור אתני, קוראות לחרם כנגד המדינה ו/או מביעים תמיכה בסרבנות. גם מבט על חומרי הלימוד במחלקה אומר דרשני: 79% מהמאמרים בסילבוסים הם פרי עטם של חוקרים ש"אם תרצו" מסווגת כאנטי-ציוניים, ורק 21% מהמאמרים הם מאת חוקרים ש"אם תרצו" מסווגת כציוניים. בכנס השנתי של המחלקה לממשל ופוליטיקה היו 31 מ-39 המשתתפים חברים בארגוני שמאל מובהקים או מוכרים ומבטאים עמדות שמאל, ורובם המכריע עמדות שמאל קיצוני. גם חלק משאר המשתתפים מוכרים כאנשי שמאל מתונים יותר. ממצאי ועדת המל"ג וממצאי דו"ח תנועת "אם תרצו" תואמים בחלקם, בעיקר בנושא מגוון חומרי הלימוד ואיזון הדעות הנלמדות. אז מה עושה האוניברסיטה? כצעד ראשון, אוניברסיטת בן-גוריון חידדה את הנהלים בנושא הבעת דעות פוליטיות בשיעורים והדגישה כי חייב להיות איזון בהבעת הדעות. נוסף לכך, היא דרשה מהמרצים לא להשתמש בשם האוניברסיטה כאשר הם מביעים את דעותיהם הפרטיות מחוץ לכותלי האוניברסיטה.

לדעתי, מרצה שהוא עובד ציבור ומפרסם כתבים אנטי-ישראליים או אנטי-ציוניים, או מכניס לסילבוסים מאמרים כאלה באופן לא מאוזן, צריך להיקרא לשימוע על ידי האוניברסיטה למען חידוד אותם נהלים לימודיים ואתיים. אם דפוס זה חוזר, אותו מרצה צריך לכל הפחות להיות מפוטר. במקרים קיצוניים, הייתי מציע לאוניברסיטה להגיש תלונה על שימוש לרעה בכוח המשרה. לכל אלה שהמלצותיי גרמו להם להרמת גבה בתמיהה, תישארו רגועים… אינני חושב שזהו דיון על שמאל וימין (למרות דעותיי הימניות, לצורך הגילוי הנאות); אני חושב שזהו דיון על האיזון הנדרש על ידי מחנך, דמות לחיקוי והערצה, ועל כוחו מול סטודנטים צעירים שלא בהכרח מגובשים בדעותיהם, וחמור מכך, לא בטוח שיש באמתחתם הכלים לשיפוט והשוואה בנושאים אלה. האפשרות שאותו מרצה יגרום לסטודנט לנוע בחוסר נוחות בכיסאו ולפקפק בלגיטימיות של המדינה או במוסריותה איננה מקובלת עלי. אני כן סבור כי חשיפה לדעות שונות היא ברוכה במיוחד באקדמיה, אבל רק כל עוד היא מאוזנת, מודרכת, והדעות השונות מוצגות כבעלות אותה מידה של לגיטימיות. כמו בבית הספר, נדרש פיקוח, וכן חידוד הגבולות המותרים.

ונקודה למחשבה לסיום: האקדמיה הישראלית הינה גוף המתוקצב ומנוהל על ידי ממשלת ישראל. כאשר מרצים חותמים על עצומות שונות הקוראות לחרמות על ישראל או לפקפוק בזכותה של המדינה להתקיים כאן במתכונתה הנוכחית, הם בעצם מערערים על זכותה של האקדמיה הישראלית. היה זה דווקא חתן פרס ישראל למשפטים אמנון רובינשטיין, לבטח לא איש ימין (כיהן כשר החינוך מטעם מרצ בממשלת רבין השנייה ובממשלת פרס), שהדגיש כי "הזכות לחופש ביטוי של איש האקדמיה כרוכה גם בחובה שלא לפגוע באותה אקדמיה עצמה". ועוד הוסיף כי "החופש האקדמי מבטא את מעמדה המיוחד של האקדמיה ושל אנשי האקדמיה ואת תרומתם לקיום מגוון של דעות – לרבות דעות חריגות ומתסיסות – בחברה הדמוקרטית-הליברלית. אך גם חופש זה, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו נטול מגבלות".