"סולטן בבגדד שאהב סיפורים הכריז על תחרות: מי שיספר סיפור שאין לו סוף יקבל פרס כספי גדול. כל מספר זכה בלבוש יפה וארוחות טובות תמורת סיפורים שסיפר למלך. אך אף אחד לא זכה בפרס הכספי הגדול. כעבור זמן מה בא סוחר וסיפר לסולטן סיפור על סולטן שחלם את חלום פרעה ויועציו הסבירו לו כי יהיו שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות בצורת. בשנות השובע הסולטן אסף חיטה לשנות הבצורת, כפי שיעצו לו, אך יחד עם הבצורת בא הארבה. החרקים לא יכלו לחדור דרך הרשתות למחסנים עד שאחד מהם מצא פרצה קטנה והודיע לכל היתר. הם הסכימו שכל אחד ייכנס, יאכל גרגר ויפנה את מקומו לאחר. וכך, המשיך הסוחר לספר על כל ארבה שנכנס, אכל ופינה מקומו… עד שהמלך שאלו: עד מתי תמשיך לספר כך? ענה לו הסוחר: עד שיגמור הארבה לאכול את החיטה שנאגרה בשביל שבע שנים". כמובן שהסוחר בסוף קיבל את הפרס".

סיפור משעשע זה מעיראק, הנקרא "סיפור שאין לו סוף" ונמסר על ידי נעים גלעדי, שוכן בארכיון ייחודי לצד סיפוריהם של סעדה, צ'קול, קאסם, סבטלנה, איינאו, שרה ואלפי אנשים נוספים שהגיעו מרחבי העולם ונושאים עמם זכרונות. הארכיון נמצא בתוך ספריית אוניברסיטת חיפה ואף זכה להכרה מאונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) כאתר תרבות בעל מורשת עולמית – אך רק מעטים מכירים אותו.

 ארכיון הסיפור העממי. הסיפורים מתויקים בליווי תיעוד מפורט (צילומים: ליז נגוסה)

ארכיון הסיפור העממי (אסע"י) נוסד בשנת 1955 על ידי פרופ' דב נוי והוא הגדול ביותר בעולם לסיפורת עממית יהודית. הוא מכיל יותר מ-24,000 סיפורים, ובהם מעשיות, אגדות, משלים או בדיחות שעברו מפה לאוזן. כשהולכים בין קופסאות הקרטון שנערמו זו על גבי זו, השקט אופף את החלל. ישנה תחושה שבמקום הזה שעון החול אינו נע, קולותיהם של הסבים והסבתות שכבר אינם בין החיים – צלולים ורעננים יותר מאי פעם, והסיפורים כאן מקבלים פנים.

מטרותיו של הארכיון הן לתעד ולשמר את סיפורי-העם של העדות השונות בישראל, ולחקור סיפורים אלה בכלים מדעיים. הסיפורים הגיעו ממגון רחב של מדינות, ובהן הונגריה, אתיופיה, רומניה, מרוקו, תימן, אוקראינה ועוד. בנוסף, חלק מהסיפורים מקומיים כך למשל  כאלה הנוגעים לדרוזים וצ'רקסים בישראל. בזכות הגיוון האתני והגאוגרפי בישראל, נראה זה מובן מאליו שדווקא פה יאוחסנו סיפורים ממקון מקומות ועדות ברחבי העולם. כאשר מסתכלים על הסיפורים כיחידה אחת, נוצרת תמונתה הצבעונית והמגוונת של מדינת ישראל.

ארגזים בארכיון. "יש כאן מאבק של צמצום והרחבה שהמחקר רוצה להרחיב והמוסד רוצה לצמצם" 

כל סיפור שנאסף נקלט בקפידה ומתויק בליווי תיעוד מפורט. אוסף הארכיון כולל גם סיפורים עכשוויים, שלא עברו מדור לדור כגון סיפורים אישיים. אחת השאלות שעולה נוגעת לאותנטיות ולאמינות של הסיפורים שמועברים לארכיון. "מבחינת האותנטיות, אם את מתעדת את סיפורה של אמך ומביאה לארכיון, לא תיבדק מידת האמיתות שלו, ייבדק הטיפוס הסיפורי, התכנים והסמלים שמופיעים בו, הקשר שלו למסורות יהודיות אחרות", מסבירה גל סלע, דוקטורנטית לספרות עברית והשוואתית המשמשת כארכיבאית בארכיון. "שאלת האמת והשקר לא עומדת כאן. החומר הראשוני שנאסף אצלנו לא לגמרי אותנטי", היא אומרת בכנות.

באחד מהחדרים מאוחסנים אלפי כתבי היד אשר מציגים עבודה של עשרות שנים. סלע פותחת מגירה ומראה את כתבי היד מסודרים בה. "זה הלב של הדברים, התיקיות עצמן, הכול כאן מתויק לפי עדות וממוספר. בדרך כלל כשמרצים פה ובארץ רוצים לתרום נתח של סיפורים לארכיון, הם מבקשים מהסטודנטים לתעד סיפורים ממשפחותיהם או ממכריהם". לדברי סלע, בראשיתו של הפרויקט נהגו לעצב ולשנות את הסיפורים שנאספו במטרה להתאים אותם לשפה גבוהה, אך מאז דברים השתנו. "אם בשנות ה-60, ה-70 וה-80 זה היה לגיטימי לקחת סיפור של יוצא מרוקו מבוגר ולשנות את השפה והמושגים ולהפוך אותו יותר סיפורי, היום זה אחרת. אם אתעד את זה לא אמחק את הדברים, אלא להפך – אשמר אותם בתוך הסיפור, אשתדל להיצמד כמה שיותר לתוכן לדברים".

"בראשיתו של הפרויקט נהגו לעצב ולשנות את הסיפורים שנאספו במטרה", אומרת סלע 

בשנים האחרונות סובל הארכיון מבעיות תקציביות. הוא נשען כיום בעיקר על מתנדבים, ופתוח בימי ראשון ורביעי בלבד, עם שעות קבלה מצומצמות. "מדעי הרוח בארץ ובעולם נמצאים במשבר שהאוניברסיטאות מלבות אותו. קיים כאן עניין של חוסר הקצאת משאבים. הארכיון שאנחנו יושבות בו – על אף שהוא ייחודי ברמה ארצית ועולמית אין שני לו ויש לו מעמד של אתר שימור של אונסק"ו – סובל מתקציב דל", אומרת סלע ומדגישה כי המקום יכול לתרום משמעותית למחקר.

כיום, עומדת בראש הארכיון פרופסור דינה שטיין שהיא חוקרת בעלת שם עולמי. לדברי סלע, "כל החוקרים המעורבים במחקר של המקום הזה הם חוקרים מאוד גדולים ועדיין קשה להשיג תקציבים. כלומר כל פעם מחדש קיים מאבק להשאיר את המקום הזה פתוח".

בארבע השנים האחרונות עובדת סלע על הפרויקט הממוחשב של סיפורי הארכיון שיעלה בקרוב, ויעניק נגישות לכלל הציבור לכתבי היד המאוחסנים בארגזים. "הרבה שנים לקח עד שהיה ניתן להעביר את החומרים למערכת ממוחשבת, כלומר בהשוואה לארכיונים אחרים בארץ ובעולם לא מושקעים כאן מספיק כספים", מבהירה סלע, ואינה מסתירה את התסכול. "אחד מהדברים המכעיסים מאוד הוא שחוקרים בעלי שם עולמי מביאים מענקים אדירים למקום הזה, כספים מגיעים אליו, והאוניברסיטה עדיין לא תומכת מצדה במקום הזה ברמה הדרושה. יכלו להיות במקום הזה דוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים שהיו מגיעים מרחבי העולם. יש פוטנציאל להפוך את זה למשהו גדול ורב ואין מספיק תקציבים לשם כך ולהרבה אנשים זה אוצר גדול אפילו ברמה אישית, המוסד לא נותן לארכיון את הכבוד הראוי לו", היא אומרת. לדבריה, "יש כאן מאבק של צמצום והרחבה, המחקר רוצה להרחיב והמוסד רוצה לצמצם. זה צוהר לעבר ולהווה שלנו. אם הדרך היחידה שלי לשמוע את קולה של סבתא שלי ממרוקו זה לבוא הנה, כך אני מקרבת את זה להווה שלי".

אתר אסע"י. בקרוב הסיפורים יונגשו באתר לכלל הציבור

פרופ' לריסה פיאלקובה, מרצה לספרות באוניברסיטה, אספה 420 סיפורים שהועברו לארכיון. "בהתחלה אספתי בדיחות ממשפחה וקרובים. בסביבה שלי מספרים הרבה בדיחות. רשמתי חלק מהבדיחות מזיכרוני וציינתי באילו נסיבות סיפרתי אותם. ניהלתי עיתון רוסי שבו כל שבוע הייתי מפרסמת סיפור והייתי מזמינה אנשים לתרום סיפורים לארכיון", היא מספרת ומתארת: "התחלתי לחקור עם מריה ילנבסקיה את הפולקלור של יוצאי ברית המועצות, זה היה הרבה יותר מורכב, לא היה מדובר בז'אנרים כמו בדיחות, אנחנו התייחסנו לפולקלור סיפורים אישיים. ראיינתי אנשים וביקשתי שיספרו על עצמם. במסגרת הראיונות הם סיפרו, עשיתי שכתוב ורשמתי את הפרטים, והוספתי פרשנות ולאחר מכן הכנסתי את זה לארכיון". פיאלקובה התייחסה גם לבעיות תקציביות של הארכיון. "אי אפשר לנהל את הארכיון עם כמות שעות מצומצמת", היא אומרת.

איסוף הסיפורים כמובן אינו שמור רק לחוקרים, וכל אחד יכול ליצור קשר עם הארכיון ולהעביר סיפורים. לאחרונה יצא לאור הספר "נשיקה של זהב" מאת ד"ר חיה מילוא, המשמשת כמרכזת המדעית של הארכיון. הספר מכיל בתוכו 38 סיפורי עם של יהודים יוצאי אתיופיה.

מטעם לשכת נשיא האוניברסיטה נמסר כי "הנשיא רואה חשיבות רבה בשמירה על ארכיון הסיפור העממי ופועל לשמר את הנכס הזה".