אף שלא הדליקה משואה ביום העצמאות ונפטרה כאישה אנונימית, יהודית שוורץ היא מקור להשראה וסמל לגבורה עבור משפחתה. זהו סיפור על שורדת שואה שלא ויתרה על יצר החיים, ומייצגת את סיפורה של יהדות הונגריה

צילום : מתוך האוסף הדיגיטלי של אוניברסיטת חיפה; צילום פרטי

במרץ 1944 הנאצים הגיעו ליהודי הונגריה. מתוך קהילה של 725 אלף איש נותרו 161 אלף. הנאצים טבחו בהם ללא רחמים. לאחרונה, עלו תמונות חדשות של יהדות הונגריה לאוסף הדיגיטלי של אוניברסיטת חיפה. באחת התמונות ניתן לראות אב ובנו בתמונה פסטורלית, האב מנסה לחייך, הבן נראה מעט כועס. אם לא היה טלאי צהוב לחולצתם, ייתכן שלא היינו יודעים שהתמונה צולמה בשנה הארורה ההיא, שבה הנאצים טבחו ביהודי הונגריה. 

מתוך אלו ששרדו ישנו סיפור של אישה אחת מופלאה, יהודית שוורץ, הנערה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ. את בעלה הראשון תלו ואת בנה בן השנתיים שרפו למוות. למרות זאת, היא לא נשברה. הם אולי ניסו לשבור אותה פיזית אבל לעולם לא הצליחו לשבור את נפשה האיתנה. הנערה מונצחת בתמונה זו.

תמונתה של יהודית שוורץ, הונגריה

מי היה מאמין מה יעבור על הנערה המאושרת עם החיוך היפה לאורך השנים. את סיפורה של הנערה סיפר לי אבא שלי, בנה היחיד של יהודית שוורץ. "אמי הייתה אישה יוצאת דופן, אישה יפה, מטופחת ותמיד במרכז העניינים", פתח אבי בעיניים מלאות ברק, "היא הגיעה עם אבי לארץ בשנת 1957. הם לא ידעו את השפה, לא הכירו את התרבות ולמרות הכל לעולם לא הפסיקו לשאוף להצלחה".

שוורץ נולדה ב-1922 למשפחה מאוד עשירה בבודפשט. אביה היה יצואן אווזים לכל אירופה ונסע רבות לחו"ל. הם היו משפחה של שמונה נפשות, מתוכה שרדו ארבעה ילדים בלבד. יהודית היא אחת מהם. הוריה ושניים מאחיה נרצחו באושוויץ. יהודית סירבה להיאחז בעבר. למרות הקושי, היא בחרה לחיות חיים מלאי משמעות, להביט קדימה ולא אחורה, תמיד בראש מורם.

יהודית שרדה את אושוויץ בעיקר בזכות היותה אישה יפיפייה. את הנשים היפות הנאצים שמרו בחיים. הם העבירו אותה לעבוד במפעל לייצור פתילים של פצצות וכך היא שרדה עד שחרור המחנה.

"כאשר הלכה אמי לתת עדות ביד ושם היא לא רצתה שאף אחד יתלווה אליה, זה היה משהו שהיא רצתה לעשות לגמרי לבד. כאשר חזרה ואשתי שאלה אותה איך היה, אמי אמרה לה, 'הרגשתי כאילו עמדתי בחוץ וסיפרתי סיפור'. היא לא דיברה על אובדן בעלה והילד באושוויץ איתנו", הוסיף אבי, "היא דיברה על השואה אבל לא עליהם. אפילו לא ידעתי מה היה שם משפחתה מהנישואים הראשונים. אני חייב לציין שאנשים אומרים לי שאני לא נראה כמו דור שני לשואה. אין לי מספיק שריטות", אמר בחיוך, "ברור שהיו לאמא כמה דברים שמאוד חשובים לה, למשל שלא זורקים אוכל ושהמים לא יתבזבזו אבל לא מעבר לזה. אני מתאר לעצמי שנושא האוכל הוא משהו משותף לכל ניצולי השואה". 

שוורץ התחתנה שוב ב-1948 עם גבר מבוגר ממנה ונולד להם בן, אבי. שוורץ, בנה ובעלה השני עלו לארץ ב-1957 והגיעו למעברה. הם לא ידעו את השפה ושניהם עלו בגיל יחסית מבוגר – היא בת 35 ובעלה בן 50. הם לא הניחו לגיל להפריע להם וחוו חוויות רבות במסגרת העבודה. בעלה השני, ברנט ישראל דב, החל לעבוד במפעל לארטיקים ולאחר מכן היה חלבן. היא עבדה כמלצרית בבית קפה "ריאו", מעוז ההונגרים בתל אביב דאז, בו היו שותפים במהלך השנים. ב-1961 הם בנו את אולם האירועים הראשון בבת ים, אולם "יהודית" – על שמה. ב-1965 עברו לאיראן, שם ניהל בעלה בית חרושת לנייר צלופן. לאחר מספר שנים חזרו לארץ ופתחו שוב את אולם האירועים "יהודית". 

אבי מדגיש עד כמה האהבה בין אביו ואמו הייתה חזקה למרות פער הגילאים. "אבי העריץ את האדמה שאמא הלכה עליה", תיאר אבי, "מה שהיה מופלא בין הקשר של אבא ואמא הוא כמות האהבה שהייתה ביניהם עד יומם האחרון. אבי נפטר כשהיה בן 80. לקראת הסוף היה חולה מאוד. אמי טיפלה בו במסירות שאין לתאר. אין ספק שאהבה כזאת היא נדירה". 

כאשר בעלה השני נפטר היא הייתה בת 65. בגיל הזה היא למדה לשחות וכל בוקר הייתה שוחה 30 בריכות. תמיד הייתה במרכז העניינים. "יכולתי לדבר איתה או לפני שבע בבוקר או אחרי תשע בערב", צחק אבי, "היא הייתה אישה מאוד עסוקה. הייתה הולכת לבריכה ואחר כך כל החונטה ההונגרית הייתה מתאספת סביבה והיו מרכלות בלי סוף. הייתה עסוקה מבוקר עד ליל, לא היה לה רגע דל".

שוורץ נפטרה ב-2002 בגיל 80.