לחיפה יש תנאי פתיחה אידיאלים: סקטור עסקי משגשג, קהילת סטודנטים גדולה, חיי תרבות ענפים וכמובן ים. למרות זאת, ההגירה השלילית ממנה היא מהגבוהות בארץ. האם ניצני שינוי מתחילים להיראות?

חיפה הייתה יכולה להיות ברצלונה של ישראל. יש בה קניונים ומועדונים, וחמישה חופי רחצה הפרושים על פני חמישה קילומטרים; היא העיר השניה בישראל במספר המוזיאונים הפעילים בה, ויש בה שפע מסעדות מכל מטבח אפשרי כמעט. מדוע, למרות כל אלה, נחשבת חיפה לבלתי-אטרקטיבית עבור מבקרים, ועוד יותר עבור תושבים צעירים?

על פניו, יש לחיפה תנאי פתיחה מצוינים. יש בה מגוון מוסדות להשכלה גבוהה – כולל האוניברסיטה והטכניון, שבהם לבדם רשומים כ-30 אלף סטודנטים –  פארק הייטק מצליח הנחשב לאחד מהמבוקשים בישראל, מוקדי דת ותרבות ענפים, וכן אפשרויות תעסוקה רבות הנובעות מהיותה עיר נמל ומוקד מסחר ותעשיה. ואולי יותר מכל – יש בה שילוב מושלם בין הרים, יערות וים. אך על אף כל אלו, מדי שנה, עוזבים את חיפה כ- 3,000 מתושביה, ובכך הופכים אותה לאחת מהערים בעלות ההגירה השלילית הגבוהה ביותר בישראל.

במעלה ההר, מן העיר התחתית דרך הדר ועד לדניה, ניכרת מגמה מאוד ברורה: מי שגר גבוה יותר, איכות חייו טובה יותר. השכונות הקרובות לים מנותקות מהחוף בגלל מסילות הרכבת העוברות בצמוד אליו, וכך באופן אירוני, רוב השכונות הקרובות לים כלל אינן אטרקטיביות.

מדיניותו של יונה יהב, שהיה ראש העיר חיפה בשנים 2003-2018, התמקדה בהפיכת העיר למוקד תיירות, לצד פיתוח החיים הסטודנטיאליים ויצירת מקומות עבודה בתחום ההייטק. בחזונו הוא ראה את סביבות  הנמל כאטרקציה המרכזית, כשסביבה בתי מלון היוצרים את לב האזור התיירותי. ואכן בתקופתו מספר הסטודנטים לתואר ראשון בעיר עלה, ועומד כיום על כ-27 אלף, אך פיתוח תעשיית ההייטק לא קרוב למיצוי הפוטנציאל הטמון בו, וסטודנטים רבים בוחרים לחפש תעסוקה במרכז לאחר סיום לימודיהם.

לעומתו, ראשת העיר הנוכחית, ד"ר עינת קליש–רותם, נוקטת בגישה שונה לגמרי. לדבריה, היא מאמינה בפיתוח הקיים והפיכת העיר לעצמאית יותר. בחזונה היא רואה בניית שכונות מגורים מודרניות שיקומו על בסיס השכונות הקיימות הישנות, הקמת פארקים וטיילות, ושילוב שירותים ציבוריים כדוגמת חנויות ומרפאות. כל אלה יביאו למצב שבו צעירים ירצו להשתקע בעיר, ובשלב מאוחר יותר, בניית שדה תעופה בינלאומי אשר ישפר את גישתם של תושבי הצפון בכלל וחיפה בפרט אל טיסות זולות לאירופה ואולי אף ליעדים רחוקים יותר.

המכשול העיקרי כיום היא חוסר האמון של צעירי חיפה, שבעי ההבטחות, בעיר ובעומדים בראשה. עוד מוקדם לשפוט האם הצעדים בהם נוקטת קליש–רותם – שנבחרה רק לפני שנתיים – יגרמו לשינוי בטווח הקרוב. אך החזון להבטחת העתיד נראה אפשרי, במיוחד כי הוא מתמקד בשימור התושבים הקיימים טרם קליטת תושבים חדשים. 

על צעירי העיר להבין שבשביל שכל הדברים האלו יקרו צריך זמן וסבלנות. שיקום העיר הוא תהליך ארוך שדורש אמונה ואנשים שרואים את היופי שבעיר ויכולים לדמיין את הפוטנציאל הטמון בה. אמנם קשה לדמיין זאת ובטווח הקצר יותר נוח לצאת מן העיר ולעבור לתל אביב. על העירייה להשכיל לחזק את מאמצי ההסברה וכך, אולי, עתיד טוב יותר ועיר בריאה יותר נמצאים קרוב משחשבנו.