אוהל ההידברות שהוקם בתחילת השנה נעלם כלעומת שבא, ומרצים וסטודנטים רבים מרגישים שהאוניברסיטה מבקשת להצניע ולמנוע פעילות פוליטית בקמפוס מחשש להד ציבורי שלילי • ד"ר עמליה סער: "צריך להביע מחויבות אמיתית, לא מתנצלת ולא מבוהלת לדיון הפוליטי" • האוניברסיטה: "אנחנו מאשרים כל פעילות פוליטית שעומדת בחוקי המדינה"

מאת סופיה חייטין

הסטודנטים שנענו לקריאת דיקנאט הסטודנטים לפתוח את שנת הלימודים בדיבור חופשי על המצב באוהל ההידברות שהוקם במתחם קפה דשא בקמפוס לא ציפו כנראה לפתור את הסכסוך במזרח התיכון באמצעות השיחות שינהלו במקום, אבל בכל זאת הופתעו אולי מההיענות הדלה ליוזמה. "חברי קהילת האוניברסיטה, סטודנטים וחברי סגל, אפשר לדבר", נכתב בהזמנה הרשמית לאוהל, אבל בפועל במשך רוב שעות היום נכחו במקום רק סטודנטים ומרצים בודדים, והמעטים שהגיעו זכו לחוות בעיקר שתיקות מביכות, שהופרו פה ושם על ידי רעש כרסום העוגיות שניתנו ככיבוד.

האוהל, שהוקם בחופזה תוך שיתוף פעולה של האוניברסיטה ואגודת הסטודנטים,  נעלם מהנוף כעבור מספר ימים והותיר אחריו שאלות בלתי פתורות בנוגע לתפקיד האוניברסיטה בימים של טרור ואלימות, שבהם דומה כי הפחד והחשדנות ההדדית השתלטו על כל חלקה טובה. עם הסוגיה הזו מתמודד כל מוסד חינוכי, אבל כשמדובר בקמפוס כמו אוניברסיטת חיפה הדברים מורכבים פי כמה. כמוסד שכ-30 אחוז מהסטודנטים בו הם בני מיעוטים שונים, ושגם בימי שגרה לא חסר בו פוטנציאל לחיכוכים, נדמה כי בימים כאלה מדובר בסיר לחץ של ממש. האם מוטלת על האוניברסיטה החובה להתייחס לאירועים, או שמא מוטב שהקמפוס יהיה מרחב חף מפוליטיקה? והאם "בועה" שכזו היא בכלל אפשרית?

אוהל ההידברות הוקם בשבוע הראשון ללימודים והזמין סטודנטים, מרצים ועובדים להשתתף במעגלי שיח מוּנְחים. במקום התקיימו שני סבבי הידברות שהונחו על ידי זוג מנחים מקצועיים (ערבי ויהודייה) מעמותת "מבט", הפועלת בשיתוף עם האוניברסיטה לקידום "מודעות בחברה רב-תרבותית". בתחילת הסבב הובהר למשתתפים כי מטרת הדיון היא "לאפשר מרחב בטוח לדיבור ללא סנקציות", שבמהלכו כל אחד ואחת מוזמנים לחלוק את אשר על לבם ללא חשש. בפועל, לכל אחד מהסבבים המאורגנים הגיעו בין עשרה לשלושים משתתפים, כאשר רק כמחציתם היו סטודנטים.

"שנת הלימודים התחילה בתקופה של מתח אקוטי", אומרת ד"ר עמליה סער, ראשת החוג לאנתרופולוגיה ואחת היוזמות של הקמת האוהל. בשיחה שקיימתי עמה היא מספרת על אחורי הקלעים של ההחלטה לבחור בפעילות מסוג זה, על השיקולים וההתלבטויות שעמדו מאחוריה, ועל החזון שלה לאוניברסיטה. הרעיון להקמת האוהל עלה בפגישה עם פרופ' ראסם חמאיסי, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטה. "איכשהו השנה נפתח איזשהו פתח בהנהלה והיא אימצה את זה", מספרת סער.

"נדמה שהכול מתנהל במחתרת"

ד"ר סער היא חלק מקבוצת מרצים המחויבים לנושא קידום האווירה הדמוקרטית והסובלנות בקמפוס ופעילים במגוון דרכים. כך למשל, היא מספרת על מפגשי דיאלוג שמתקיימים לאורך השנים, בתדירות משתנה. בין היתר, יש קבוצה שהחלה לפעול במעונות האוניברסיטה בעקבות הבחירות לכנסת שהתקיימו בשנה שעברה. כשאני מעירה שהיוזמות הללו לא מפורסמות בפורומים רחבים ורבים אינם מודעים אליהן כלל, היא מסכימה ומוסיפה: "נדמה שהכול מתנהל במחתרת, הכול בסוד. יש יוזמות שונות של גורמים שונים ללא תיאום ביניהם, אבל הבעיה היא שהדברים לא ממש מתכנסים".

מבחינתה, פעילות נקודתית כמו אוהל ההידברות אינה מספקת. "אני שייכת לאנשים שמאוד רוצים שזה יהפוך להיות חלק מלימודי הליבה", היא מסבירה. "זאת אומרת שכל מי שעובר באוניברסיטה – קורס אחד לפחות בכל התואר יעסוק בתרבות דמוקרטית, דיאלוג, רב-תרבותיות. אנחנו מאוד מנסים לקדם את זה, ואולי זה יקרה בעקבות האוהל". בדומה למדיניות של אוניברסיטת בר-אילן, המחייבת את כל הסטודנטים לעבור קורס בנושא יהדות, סער מייחלת ליום שבו אוניברסיטת חיפה תנקוט בצעד דומה. "בר-אילן זו אוניברסיטה שאומרת: 'זו תעודת הזהות שלי. מי שרוצה ללמוד פה – לא משנה מה, אבל כל עוד אתם פה, תטעמו'. אני חושבת שראוי שהנהלת האוניברסיטה שלנו תהפוך את הרב-תרבויות לתעודת הזהות שלה, שתגיד: אנחנו הקמפוס של החברה האזרחית".

האוניברסיטה מחפשת שקט תעשייתי

אלא שבינתיים נדמה לרבים כי אוניברסיטת חיפה דווקא מעדיפה להתרחק מכל זיהוי שעלול להתפרש כפוליטי. כך, למשל, האוניברסיטה אוסרת באופן רשמי על הפגנות בעשרת הימים הראשונים ללימודים, והפגנות המתקיימות בימים אחרים "מוגלות" לאזורים נסתרים בקמפוס במקרה הטוב, או מושתקות על ידי גורמים באגודת הסטודנטים במקרה הרע. פעילים חברתיים בקמפוס מספרים על יחס חשדני ואף מתנכל כלפיהם. לרבים זכורה הפגנת הסטודנטים שביקשו לציין את יום הנכבה לפני כשנתיים וזכו לתגובה מזלזלת מצד גורמים באגודה, שבחרו להשמיע באותה עת מוזיקה רועשת ברחבת הדשא.

ומה חושבים הסטודנטים? נראה שחלקם מסכימים עם נטיית ההנהלה להימנע מעירוב של פוליטיקה בחיי הקמפוס. "אוניברסיטה זה רק בשביל ללמוד", אומר מ', סטודנט לתואר ראשון בחוג לתקשורת. "מחוץ לאוניברסיטה תעשה מה שתרצה. אני חושב שהאיסור על פוליטיקה הוא צעד טוב, בתנאי שכל המפלגות והגורמים הפוליטיים יקיימו אותו". לעומתו, סטודנט אחר סבור כי האיסור על הפגנות, למשל, "הוא בעייתי ביותר מבחינת חופש הביטוי". הוא מוסיף: "המדיניות בעניין צריכה להיות כמה שיותר פלורליסטית, מרחיבה וליברלית".

"הקמפוס הפך להיות קניון"

לא תמיד היו פני הדברים כאלה. בעבר נתפסו אוניברסיטאות ככר פורה לאקטיביזם, ולא אחת הובילה תסיסה שהחלה בקמפוסים לשינוי חברתי בקנה מידה רחב. די להזכיר את אירועי מאי 1968 בצרפת, שהחלו בהפגנות ובשביתות של סטודנטים בפריז. סער מספרת כי אפילו בתקופת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת חיפה בשנות התשעים, הפגנות היו עדיין מחזה נפוץ למדי. "זה היה חלק חשוב מאוד מהחינוך הפוליטי שלי", היא נזכרת. "זה מזעזע בעיניי שהיום יש איסור על כך. אני חושבת שהכשרה של סטודנטים – שהם מנהיגי העתיד – צריכה דווקא לעודד דיון פוליטי, והבנה בסיסית שהפגנות הן זכות דמוקרטית, ולא לדחוק את זה החוצה בשם איזה פחד מפיצוץ. כל הקונספט של איסור הפגנות בקמפוס גם קשור לתודעה שהתפתחה בעשרים השנים האחרונות, שהיא תודעה צרכנית ונהנתנית. המרחב של הקמפוס הפך למעשה להיות מעין שוק או קניון. ההפיכה של הקמפוס למרחב צרכני הולכת בד בבד עם ההוצאה של פעילות שיש בה תוכן שאינו בידור – דיון, שאלות, מחאה. אנחנו חיים בחברה עם אנטגוניזם אתני ולאומי עמוק, והשאלה אם היא תתפוצץ על עצמה או תצליח להכיל מרחבים של סובלנות היא כבר שאלה של תרבות דמוקרטית. אני מייחלת ליום שבו אוניברסיטת חיפה תביע מחויבות אמיתית, לא מתנצלת ולא מבוהלת לעניין הזה"

ואף על פי כן, ד"ר סער מבקשת לראות באוהל סימן לשינוי חיובי, וכזה שלא צריך בהכרח לבוא במקום פעילות רחבה וארוכת טווח: "זה אמנם לא דיאלוג ברמה המעמיקה והמתמשכת, אבל בתקופות כמו עכשיו זה מאפשר לשבת ולשמוע דעות מעצבנות, לצעוק במקום לדקור". מבחינתה, החשיבות של האוהל היא התקדים שהוא מהווה מבחינת האוניברסיטה, שנרתמה ליוזמה והקדישה משאבים לקידומה: "יש לנו עכשיו פרוצדורה שנוכל לשלוף במידת הצורך. העובדה שזה היה מטעם ההנהלה זה הישג חשוב מאוד, ואני מקווה שנדע בעתיד להמשיך את זה".

האוניברסיטה: "אנחנו מאפשרים את דו הקיום בפועל"

מדוברות אוניברסיטת חיפה נמסר בתגובה: "מטרתה של פעילות דוגמת מעגלי הידברות היא לאפשר לאנשים שמעוניינים בכך מקום לפרוק את אשר על לבם – תוך כבוד הדדי ומבלי שיישפטו על כך. לאור המצב המתוח שהיה אז – וקיים עדיין כיום – אנחנו שמחים על כך שאפשרנו במה זו, גם אם קבוצה לא גדולה בחרה להשתתף בה.

"לצערנו, גורמים שונים בקמפוס ומחוצה לו משתמשים באוניברסיטה כדי לקדם את עמדתם הפוליטית – מימין ומשמאל. צד אחד מעלה טענות על כך שאנחנו מטילים הגבלות על פעילות פוליטית, וצד אחר מעלה טענות על כך שאנחנו מתירנים מדי ומאפשרים יותר מדי פעילות פוליטית. מסקנה אפשרית היא שאנחנו מבצעים את תפקידנו כראוי. המציאות היא שעל פי חוק זכויות הסטודנט, אנחנו מאשרים כל פעילות פוליטית שעומדת בחוקי המדינה.

"ספינת הדגל של אוניברסיטת חיפה היא מחקר והוראה אקדמית מצטיינים. אנחנו מאמינים שדרך האווירה של הסובלנות וקבלת האחר אנחנו מאפשרים את דו הקיום בפועל – בכיתות הלימוד, בקפיטריות ובמעבדות. אנחנו מזמינים את כל המקטרגים להיכנס לאחת המעבדות או מרכזי המחקר שלנו, שם חוקרים יחדיו יהודים, מוסלמים ודרוזים; גברים ונשים, דתיים וחילוניים. הם לא חוקרים דו-קיום: הם חוקרים את המוח, את הביולוגיה של האדם או את החברה הישראלית. דרך המפגש המקצועי הם יוצרים את דו הקיום. אם יש כאלה שרוצים לקחת חלק פעיל יותר בפעילויות של רב-תרבותיות, הם יוכלו למצוא לא מעט כאלה – למשל במרכז היהודי-ערבי, שמפעיל את תכניות 'חבר לספסל הלימודים', 'שוברים את הקרח' ועוד, או במרכז לחקר הרב תרבותיות, בדיקנאט הסטודנטים ועוד".