המקרר עמוס באוכל מיותר • בארונות המטבח יש כלים בכמות שתספיק לכל הכפר • והארון מלא בבגדים שאפילו לא נגענו בתווית שלהם • למה אנחנו מתעקשים לקנות ללא הפסקה מוצרים שאנחנו לא צריכים?
מאת סיואר קורבי
סבתא שלי זיכרונה לברכה תמיד אמרה: ع قد فراشك مد اجريك ("עא קד פראשאק מד אג'ריק", או בתרגום חופשי "יישר את רגליך באורך מיטתך"). מעניין אם היא הייתה בינינו היום, מה הייתה עמדתה כלפי חגיגת המסגרות וההלוואות וכרטיסי האשראי שאנו שקועים בה. נדמה לי שהיא הייתה אומרת: "הודה לאלוהים אם קנית מיטה בלי תשלומים" .
בין אם אתה מסתובב ברחוב או נוסע באוטובוס, סובל בבית או בעבודה, מביט בטלפון או מבלה עם החברים – תמיד יזנק עליך שדון וינסה לשכנע אותך
לרכוש משהו שהוא יודע יותר טוב ממך שאתה ממש, אבל ממש, חייב שיהיה לך. זו יכולה להיות הודעה מרתקת בטלפון, או שלט פרסומת ענקי ששטחו יותר גדול מדירתך, או קול מוּכּר שכופה עליך להקשיב, והמסר תמיד אותו מסר.
אם חשבת לקנות מוצר אחד, אתה טועה: "1+1" נעמדת לך מול העיניים ומתחננת: "אתה צריך שניים, אני יודעת". אם הגעת למחיר שלא מתאים למבצע, אתה תשתדל ותתאמץ לקנות יותר על מנת להרגיש שזכית ואתה לא פראייר. אם חשבת לדחות את הקנייה, אתה לא בסדר כי הרי יש לך מבחר של כרטיסי כל-יכול בארנק: "לאומי קארד", "זהב" "דיירקט" והרשימה עוד ארוכה.
אני יודעת שאנחנו סובלים מיוקר מחיה לא פשוט, אבל משום מה רבים לא נותנים לעובדה זאת להוריד את רמת חייהם או אפילו לצמצם את ההוצאות שלהם. "בוא ננצל את המבצע ומקסימום נחלק לתשלומים", אומר מישהו שסובל ממינוס בבנק ובסך הכול רצה לקנות בריכה ענקית לבית. בתור נציגת מכירות שחשוב לה לקבל בונוסים, שמחתי על ההחלטה שלו, ובו זמן כעסתי על המינוס שהוא צובר והמחיר שמשלם כדור הארץ המשווע למים. מה יהיה גורל הבריכה העשויה מפלסטיק קשיח רעיל, ומה יהיה גורל המים שיוחלפו מדי פעם? האם זה היה שווה את זה? או אולי פשוט אפשר להתאמץ וללכת לים או לפארק מים ולשחות שם מדי פעם?
מי מאתנו לא מסתובב בסופרים ובחנויות ענקיות, מי לא נתקל באופן קבוע באלפי מוצרים שמחכים בסבלנות על המדף, מי לא הרגיש מחויבות כלפי המוצרים האלו? אנו רגילים לשמור במקרר יותר ממה שאנחנו צריכים, בארונות המטבח יש כלי חירום בכמות שתספיק לכל הכפר אם יגיע פתאום לארוחת ערב, ובארון יש בגדים שאפילו לא נגענו בתווית שלהם. וכאשר אנו באים לקנות משהו שכבר יש לנו בבית, עוצר אותנו מישהו ושואל: "למה כל זה?". "שיהיה", אנחנו עונים. האם אנחנו מפחדים ממלחמה פתאומית ולכן מצוידים בכל החפצים האלה, או שאנחנו פשוט רוצים לשמור על הנורמה ולא להיות חריגים?
ולמה הנורמה היא רכישה מוגזמת ועיוורת של חפצים? האם אנחנו לא יודעים שהיא כרוכה בפגיעה באיזון שבטבע ובאקולוגיה ובמשאבי הסביבה המוגבלים?!
והכי צורב לי בלב שאנחנו מבזבזים את חלקנו בזמן שלאחרים אין יכולת לספק אפילו מינימום של צרכים. ובעצם, כבר לא ברור היום מה זה בכלל "מינימום של צרכים". הרי בשבילנו טלפון חכם וחשבון פייסבוק כלולים ברשימת המינימום, מרגע שהאוכל והשתייה והלבוש נהפכו למובנים מאליהם.
והרי האוכל בפחי האשפה, זה שקוראים לו "שאריות" או "זבל", הוא בעצם הפתרון לבעיית הרעב העולמי. עד מתי נמשיך לְרַצות את הקפיטליזם בצריכתנו המיותרת ונמשיך להשתולל בקניונים ובסופרים?! לא הגיע הזמן להתייעל ולזרוק מעגלת הקניות את כל החפצים שגילינו פתאום שאנחנו לא באמת צריכים?