בטקס לציון 20 שנה לחוג לתקשורת קיבל "מר טלוויזיה" חיים יבין את אות יקיר הכרמל והדגיש כי לימודי תקשורת חשובים כיום יותר מאי פעם • יבין גם מתח ביקורת חריפה על הקשר בין השלטון לתקשורת: "הנשיא ג'פרסון אמר שהוא מעדיף מדינה עם עיתונות ובלי ממשלה על מדינה עם ממשלה ובלי עיתונות. הוא לא חשב על האפשרות של ממשלה שיש לה עיתונות"

מאת סלאם שיח' אחמד

"פעם, כשהייתי שואל בחורים ובחורות צעירים מה הם לומדים, והם אמרו לי 'תקשורת', הייתי אומר להם: עזבו אתכם מתקשורת. תקשורת עושים ולא לומדים. באוניברסיטה חייבים לרכוש השכלה. הייתי אומר להם, תלמדו היסטוריה, כלכלה, משפטים, פילוסופיה, ספרות, וזה מה שיהפוך אתכם לאנשי תקשורת מצוינים. אני לא חושב ששגיתי אז, אבל העולם השתנה אז שיניתי את דעתי. אז היום אני חוזר לצעירים ואומר להם שהיום לימודי תקשורת לא פחות חשובים, כי העולם היום מרושת, יש בו אמצעי שידור וקליטה אינסופיים. אתם מכירים את העולם הזה הרבה יותר טוב ממני, והעולם הזה קורא לבני העתיד להשתלט עליו, כדי שלא תשתלט עליו אנרכיה".

כך, בדברים נוקבים אלה, פתח את דבריו חתן פרס ישראל לתקשורת והאיש שהגיש את "מבט לחדשות" במשך 40 שנה ונודע כ"מר טלוויזיה", חיים יבין, בעת הטקס החגיגי שנערך אתמול (4 ביוני) באוניברסיטת חיפה לציון 20 שנים להיווסדו ושל החוג לתקשורת. בטקס, שחתם את אירועי שבוע חבר הנאמנים באוניברסיטה, גם הוענק ליבין אות יקיר הכרמל, שאותו קיבל מידי נשיא האוניברסיטה, עמוס שפירא, על היותו "פורץ דרך ומתווה דרך לדור שלם של עיתונאים ואנשי תקשורת", וכן על תרומתו "לגיבושה של החברה הישראלית, באמצעות סדרות התעודה שיצר ועל היותו במשך שנים הדמות האמינה והממלכתית שתיווכה בין הציבור ובין החדשות בארץ ובעולם". בתואר היוקרתי זכו בעבר בין השאר נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, דורית בייניש, והיזם ואיש העסקים עמאד תלחמי.

יבין, שהתרגש מאוד בעת קבלת האות, הזכיר כי "אני בנה של העיר חיפה, והוריי קבורים כאן בהרי הכרמל. כולנו בני משפחה אחת, חיפה". בהמשך נזכר יבין בימי ילדותו בקרית בנימין (כיום חלק מקרית אתא) וחשף כי הם שהביאו אותו ליצור את הסרטים הדוקומנטריים שלו, שבהם התמקד באוכלוסיות מוחלשות בחברה הישראלית כגון הפלסטינים אזרחי ישראל והעולים החדשים. "אנחנו גרנו בבית בן שתי קומות בקרית בנימין"" סיפר יבין. "מולי גר חבר בצריף, והוא היה כל כך עני שלא הייתה לו רצפה. מאז אני פיתחתי כנראה רחמים וחמלה כלפי מי שלא היה לו מכל טוב כמוני. תמיד נמשכתי לאנשים הדפוקים. אני הייתי הבן העשיר והייתי הסמל של ישראל הלבנה והעשירה, וזאת סיבה אחת לכך שכל השנים הייתה לי חמלה לאוכלוסיות עניות ודפוקות, בין אם זה הערבים ובין אם זה העולים. קודם כל יש בי איזו רגישות. ועוד דבר, וזה קצת ציני: לעשות סרט על האנשים שיושבים פה [בטקס] זה לא מספיק מעניין. תאמלל אותם וזה יהיה מעניין, כמו האמירה שאדם שנשך כלב זה טוב לחדשות".

במהלך הטקס רואיין יבין על ידי ד"ר אורן מאיירס מהחוג לתקשורת, וכן על ידי שתי סטודנטיות מהחוג, שירי גרינפלד ומאי אגבריה. לשאלתו של מאיירס על תחילת הקריירה שלו, הודה יבין כי "שום דבר לא קרה לי כתוצאה מתכנון. הכול היה מקרי לגמרי. לא הייתה לי פרנסה, אז הלכתי לקול ישראל. בזכות אשתי הלכתי לטלוויזיה והייתי העוזר הראשי של אליהוא כ"ץ [מחוקרי התקשורת הבכירים בעולם ובין מייסדי הטלוויזיה הישראלית; סש"א). שנינו לא הסתדרנו והסכמנו באותה עת שאנחנו לא יכולים לעבוד ביחד יותר, אז הלכתי לי באולפן משוטט ולא יודע מה לעשות. ובדיוק חיפשו אז בצורה נואשת מגיש לחדשות וראו אותי מסתובב במסדרון ואמרו לי: 'נו, חיים, תיכנס תהיה המגיש'. אז נכנסתי, הקראתי כמה דקות, ומאז לא יצאתי משם. מוטי קירשנבאום אמר אז ש'זהו, יש לנו קריין ויש לנו כוכב'. במידה מסוימת כשאתה נכנס לתפקיד כזה אתה לא יכול לצאת ממנו, אתה שבוי בהצלחה ובכוכבות שלך".

יבין נשאל על ידי מאיירס גם על פרס ישראל שקיבל והאם אין בעייתיות אתית בקבלת פרס מידי אותם מוסדות שלטוניים שאותם הוא אמור לבקר כעיתונאי. "אני אגיד לך את האמת", הודה, "היה יותר מדי נעים לקבל את פרס ישראל והעדפתי לא להתעסק בשאלה הפילוסופית אם זה בסדר לקבל פרס מהמדינה". עם זאת ועל אף הדימוי הממלכתי שאותו טיפח לאורך השנים, יבין לא נמנע גם מלהביע בציניות ביקורתית את דעתו על יחסי השלטון והתקשורת כיום. "יש אמירה ידועה של הנשיא השלישי של ארצות הברית, תומס ג'פרסון, שאמר 'לו הייתי נאלץ לבחור בין מדינה שיש בה ממשלה ואין בה עיתונות לבין מדינה שיש בה עיתונות ואין בה ממשלה, הייתי בוחר באפשרות השנייה'", ציטט יבין לפני שהוסיף: "ג'פרסון לא חשב על האפשרות השלישית, של ממשלה שיש לה עיתונות".

לשאלתה של סטודנטית החוג לתקשורת, מאי אגבריה, כיצד הצליח לשדר במקצועיות חדשות שהעציבו או הכעיסו אותו, השיב יבין בכנות וציין שהדבר אכן לא היה קל. "זה עניין של גיל", סיפר. "ככל שעוברות השנים אתה נהיה יותר רגיש, אתה כנראה יותר קשור לחברה שבה אתה חי. בשבילי לשדר פיגוע כמו שהיה בדיזנגוף או בקו 18 זה דבר טראומטי שאני זוכר ומכאיב לי עד היום". יבין נזכר גם ברגעים הקשים שבהם נאלץ לדווח על רצח ראש הממשלה יצחק רבין: "אני לא הייתי בכיכר. בתי אמרה לי שירו ברבין, ואני לא האמנתי שרבין יכול למות. חשבתי, טוב, אז הוא יבוא עם גבס לעבודה. ואז הייתי צריך להודיע לעם שרבין מת, וזה היה דבר נורא והרגשתי שהרצפה בורחת לי מתחת לרגליים ואמרתי לעצמי שאני צריך לתפקד. אני יושב וכמעט מתעלף, אבל אמרתי לעצמי 'יבין, אתה חייב לקחת את עצמך בידיים ולעשות את מה שאתה צריך. אולי זה שאני יקה גם עזר, קיבלתי חינוך שכל אדם צריך לעשות את העבודה שלו כמו שצריך. ועדיין לא הצלחתי להגיד 'ראש הממשלה מת' ואז יצאו לי המילים 'ראש הממשלה כבר איננו בחיים'".

בטקס ציינו כאמור גם 20 שנים להיווסדו של החוג לתקשורת באוניברסיטה. ראש החוג, פרופ' יריב צפתי, קיבל אות הוקרה מנשיא האוניברסיטה ומהרקטור, דוד פרג'י. בדברי התודה שלו הזכיר צפתי את ההישגים המחקריים של החוג לאורך השנים ואת בוגריו המאכלסים את כל שדרות העשייה התקשורתית והאקדמית בישראל.