בקבוצת הריצה החדשה שנפתחה השנה באוניברסיטה גם עושים כושר וגם מקרבים לבבות בין יהודים וערבים • "במקום לריב בגלל השוני, האנשים כאן חולקים את הדומה דרך הקושי וההנאה", אומרת מהא אבו סעדה, סטודנטית לתואר שני בטיפול באמנות

יעל הולנדר

בין שלל המיילים שקיבלו הסטודנטים באוניברסיטת חיפה בתחילת השנה שהציעו להם להצטרף לפעילויות שונות, היה אחד שנראה מסקרן במיוחד: קבוצת ריצה. הרעיון הספורטיבי הוא של שייקו ברנדויין, סטודנט שנה ג' לפסיכולוגיה באוניברסיטה, שרואה בו מענה לשתי בעיות חשובות. "לעשות כושר בקבוצה זה דבר די יקר", הוא מפרט. "אני מודע לעובדה שלסטודנטים זה קשה, ולי אישית חשוב שתהיה מסגרת כזאת באוניברסיטה, שהתשלום עבורה הוא מאוד סמלי. המטרה השנייה, שהיא עיקר המנוע לכך שהפרויקט התחיל, זה המפגש בין יהודים לערבים. אני מאוד מאמין במפגש כזה שהוא דרך הספורט. מתאמנים ביחד, מגיעים להישגים ביחד. המטרה היא שתוך כדי פעילות ספורטיבית יהיה גם דיאלוג מובנה. זה לא יהיה המרכז, אבל כן משהו שהסטודנטים מכוונים אליו. היה לי חשוב להדגיש את זה למשתתפים, שהם באים במוכנות ורצון לדיאלוג".         

שיח יומיומי ולא מלאכותי

מכיוון שאף פעם לא מאוחר מדי להיכנס לכושר, החלטתי לנסות את מזלי ולהצטרף לשיעור הריצה הראשון שלי. ברנדויין, בחור רציני, הגיע בבגדי ריצה מנדפים ולצווארו משרוקית. כבר בהתחלה נזרקתי למים כשהוא הורה לכל אלה שהגיעו לרוץ הלוך חזור במתחם מעונות האוניברסיטה, מה שהותיר אותי עם צורך עז באוויר.

הקבוצה פתוחה לקהל יעד נרחב, אך כיום מכילה בעיקר נשים: כעשר משתתפות ובהן מוסלמיות, דרוזיות, יהודיות ואפילו סטודנטיות זרות מתוכנית חילופי הסטודנטים של האוניברסיטה. הגיוון האנושי נותן אווירה מעניינת, והפעילות הספורטיבית מאפשרת שיח שהוא אמנם מצומצם אך אמיתי (לפחות כל עוד מצליחים להסדיר את הנשימה בין תרגילי הריצה), כנראה בגלל ההרגשה שכולנו בסירה אחת. כולנו באנו לרוץ.

"הסטודנטים שמגיעים הם ברובם ברמה מאוד בסיסית של ריצה ורוצים להיכנס לכושר ברמה כלשהי", מספר ברנדויין. "כולם גם קיבלו על עצמם את זה שלקבוצה יש גם מטרות וערך מוסף, הם פתוחים לשיח והיכרות". הוא מדבר על קבוצת הריצה כמקום המאפשר שיח ימיומי בין אנשים מאוכלוסיות שונות, יותר מאשר שיח מלאכותי שמטרתו היא במוצהר קירוב לבבות: "החוויה שלי מהחוג לפסיכולוגיה היא שאין מספיק מפגש בין יהודים לערבים. אני חושב שכל ארגון כזה שמאפשר מפגש, ולא רק דברים שנראים כמו מפגש, הוא חשוב מאוד ושווה להשקיע בו יותר ממה שמשקיעים היום".

חוץ מלשקוד על התואר, בשלוש השנים האחרונות הספיק ברנדויין גם לאמן לא מעט קבוצות ריצה שונות בחוגים פרטיים, מקבוצות של מבוגרים ועד בני נוער, תוך עבודה על טכניקות של ריצה ואימונים לקראת מטרה. "למדתי בווינגייט הדרכת חדר כושר ועשיתי בנוסף גם הכשרה ספציפית לריצות למרחקים ארוכים, שזה בעצם מחמישה ק"מ עד מרתון", הוא מספר על ניסיונו בתחום. "אני בעצמי גם רץ, השנה אעשה חצי מרתון כמה פעמים. אני מאוד אוהב לרוץ ורואה בזה משהו חשוב".

בעקבות ההצלחה בקבוצות הפרטיות פנה ברנדויין בתחילת השנה לדיקנאט בבקשה לסיוע במימון הפרויקט, אך לא נענה ולכן החליט ליזום אותו באופן פרטי. כיום דמי ההשתתפות בקבוצה הם 20 שקלים לחודש, כלומר חמישה שקלים לאימון. מדובר אמנם בתשלום סמלי בעיקרו, אבל לברנדויין כבר יש תוכניות לעתיד לגבי השימוש בו. "אלו דמי רצינות מצד אחד, ומצד שני זה גם סכום שיכול לשמש אותנו לצרכים של הפרויקט", הוא מסביר. "אולי כיבוד מדי פעם כדי לעשות אווירה טובה במפגשי הדיאלוג, וגם להשתתפות בתחרויות. יש גם תכנון לגבי סמינר של יומיים, מין מחנה אימונים, שיאפשר גם מקום לדיאלוג והיכרות".

באים בשביל להתאמן בכיף

אחרי חימום קל, תוך כדי שאני מנסה להסדיר את הנשימה, התחלנו באימון כוח קצר לשיפור היציבה והאיזון ולמניעת פציעות. לאחר מכן יצאנו בריצה קלה ממתחם המעונות ועברנו לרוץ על דשא. ברנדויין הורה על תרגילי ריצה שונים, וכולם מצייתים ועושים כמיטב יכולתם לעמוד בקצב. מי שקצת נשרך מאחור מקבל יחס מעודד והקלות שיעזרו להשתפר עם הזמן תוך שמירה על הבריאות.

אחת מהמשתתפות בקבוצה היא נירמין גאנם, ערבייה מוסלמית מחיפה הלומדת באוניברסיטה, שהצטרפה לקבוצה למטרות ספורט, אך מספרת גם על החוויה החברתית: "הצטרפתי לקבוצה כי כושר זה טוב לגוף ולבריאות. שייקו בן אדם טוב והוא מתייחס לכולנו כבני אדם. לא הרגשתי בגזענות אלא להפך, וזה דוחף אותי לחזור". כריס מור, סטודנטית אחרת בקבוצה, מוסיפה: "אני חושבת שזה מאוד חשוב. אני מכירה ככה אנשים ממגזר שונה ומתרבות שונה. האנשים שבאים לקבוצה באים בשביל להתאמן בכיף, אין הרגשה של שוני".

מהא אבו סעדה היא סטודנטית דרוזית לטיפול באמנות מעספיא. היא הצטרפה לקבוצה במטרה להיות מעורבת בפעילות ספורטיבית עם סטודנטים אחרים. כדרוזית היא מרגישה שהיא נמצאת במידה רבה "בין שני העולמות", הערבי והיהודי. היא מודה שכששמעה שמדובר בקבוצת ריצה עם מטרות חברתיות וערכיות, חששה להצטרף, אבל לדבריה "הרגיעו אותי שלא יהיו פה שיחות פוליטיות מהסוג הרע אלא מפגש שיקרב לבבות דרך אהבה משותפת לספורט. ואכן, כשהתחלתי להגיע לאימונים גיליתי שבמקום לריב בגלל השוני, האנשים כאן חולקים את הדומה דרך הקושי וההנאה, שהם חלקים מנוגדים אך בלתי נפרדים מאימוני הריצה".

הרוב לא מתמידים

בסוף מסע האימונים על הדשא הטובעני, שגרם לרגליים שלי לבקש מנוחה, הגענו לישורת האחרונה עם הלשון בחוץ. הפעם ההוראה הייתה על פי זמנים, כשהמטרה היא ריצה רצופה במשך 17 דקות. זה היה קשה, אך מרענן ונותן טעם של עוד (במיוחד אחרי המקלחת של אחרי).

ברנדויין מודה שממש כמו בריצה עצמה, למרות הכוונות הטובות והאופטימיות היו גם לא מעט מהמורות בדרך. הקושי העיקרי, לדבריו, הוא גיוס משתתפים. "דווקא פנו אליי הרבה מאוד סטודנטים", הוא אומר ומספק גם עדויות מצולמות מתחילת השנה. "אבל הבעיה האמיתית היא שהרוב לא מתמידים. זאת אולי האכזבה שלי מהפרויקט. יכול להיות שאם אין תמריץ גם לעניין של הכושר וגם לעניין שזאת קבוצה עם מאפיינים מיוחדים של דיאלוג וחיבור בין אוכלוסיות, אז אנשים לא נשארים לאורך זמן. דווקא יש שלל תוכניות כאלה מהתחום של יהדות וחיבור ליהדות, אבל הן לא מעודדות חיבור בין יהודים לערבים, שזה בעיניי דבר מאוד חשוב ובמיוחד בתקופה האחרונה. גם היו כמה תקריות באוניברסיטה שחיזקו אותי שמה שאני עושה זה דבר חשוב, שההתעקשות חשובה".