העיתונאים הישראלים מהירים מאוד להכתיר פוליטיקאים זרים כפשיסטים, ניאו-נאצים ושונאי זרים • אבל כשהאמירות הגזעניות המכוערות הן של ליברמן, ביבי או בוז'י, פתאום התקשורת הרבה יותר סלחנית

עמי גולדברג

פחות משבוע לאחר פיגועי ה-13 בנובמבר בפריז שודרה תוכנית "עובדה" ובה ראיון נרחב עם הפוליטיקאית הצרפתייה מארין לה פן, מנהיגת מפלגת החזית הלאומית (Front National) ובתו של ז'אן מארי לה פן, מייסד המפלגה. לא מעט ציטוטים חריפים השמיעה שם אילנה דיין בווֹיס אובר ובקטעי מעבר: "אבא שלה ייסד את המפלגה הזאת, שהניפה חזק וגבוה את דגל הפשיזם ושנאת הזר"; "[היא] פורטת על המיתר היעיל של הפחד מפני השונה, בעיקר אם הוא מהגר ואם הוא מוסלמי"; וגם "היא לא תיתן לרגע הזה, שבו העיר הזאת עדיין בשוק… לחמוק מבין האצבעות שלה".

אין ספק שלה פן ומפלגתה מייצגות גישה קיצונית ובעייתית: היא מעוניינת להעביר חוקים לא שוויוניים, וגם לא ממש יעילים, שעלולים להפלות מהגרים ואת בני משפחותיהם בעלי האזרחות הצרפתית (חוק שלילת האזרחות למואשמים בטרור בעלי אזרחות כפולה, לדוגמה); היא גם רוצה לגרש פליטים ומהגרים לא חוקיים ללא הבחנה, ובאופן כללי להוביל מדיניות בדלנית וקיצונית כתרופה פופוליסטית לימים הלא קלים שעוברים על אירופה. מן הבחינה הזאת, דבריה של דיין נכונים, גם אם מעט מופרזים בחלקם.

אבל הבעיה המרכזית היא שדיין לעולם לא הייתה מעיזה לומר דברים דומים על אף פוליטיקאי ישראלי בכיר. פוליטיקאים רבים – מליברמן התומך בטרנספר, דרך נתניהו שמסית נגד אזרחים ישראלים הנוהרים בהמוניהם באוטובוסים כדי לממש את הזכות הדמוקרטית האחת שעדיין ניתנת להם, ועד מירי "הפליטים הם סרטן בגוף שלנו" רגב ויצחק הרצוג שחלילה לא רוצה להיתפס כ"אוהב ערבים" – כולם משמיעים אמירות ובחלקם גם מעבירים חוקים שמשאירים אבק גזעני-לאומני סמיך ללה פן ודומותיה.

ואילנה דיין לא לבד. חלק גדול מהתקשורת הישראלית נוהג איפה ואיפה בין המסגור הפנים-ישראלי הסלחני, שמתייחס לאמירות מקוממות כפולקלור צבעוני או כפליטות פה לא מזיקות, לבין המסגור התייגני והצבוע כלפי פוליטיקאים מהימין או השמאל האירופי היותר קיצוני או רדיקלי. דוגמאות נוספות לכך היו סיקור הבחירות בפולין ועלייתה של מפלגת "חוק וצדק", שבו הוזכר, בין השאר, שהיא "המפלגה ש'השתמשה בשפה של הנאצים כלפי היהודים'"; סיקור עלייתו של מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, ג'רמי קורבין, והאמירות השנויות במחלוקת שלו ושל חלק מחברי מפלגתו, שהוגדרו כ"מפגן אנטישמיות"; וההתייחסות למפלגת "יוביק" ההונגרית, שהואשמה (ובצדק) כ"בעלת סממנים אנטישמיים מובהקים שהתבטאה לא פעם בחריפות נגד ישראלים ויהודים" ואף כ"ניאו-נאצית".

הסיבות להבדלים בהתייחסות התקשורת לפוליטיקאים זרים לעומת מקומיים ברורות. ראשית, קל יותר לדבר באופן חריף על פוליטיקאי מחו"ל שכנראה לא יצפה בשידור הראיון או הכתבה שהוכנה עליו, ואין צורך לשמור איתו על יחסים הוגנים ואף אינטרסנטיים (לשני הצדדים) כמקור עיתונאי שעוד ייעשה בו שימוש בעתיד. שנית, שיקולי הרייטינג ברורים – לא רק שהקהל הישראלי אוהב לראות עימותים בין עיתונאים ישראלים לפוליטיקאים זרים שנחשדים באנטישמיות, רובו הוא גם במקרה (או שלא) האלקטורט הטבעי של אותם פוליטיקאים ישראלים אשר מתבטאים בקיצוניות חדשות לבקרים; קהל זה יהיה כנראה הרבה פחות סלחן אם המועמד שזה עתה נבחר על ידיו בבחירות לכנסת יתואר כגזען וחשוך. גם הטיעונים להגנתם של הפוליטיקאים המקומיים ידועים – מ"הוצא מהקשרו" הישן והטוב, דרך ה"צרכים הפוליטיים" הידועים והתמיד לגיטימיים (הפוליטיקאי לא באמת התכוון למה שאמר), ועד הצדקת ותירוץ האמירות הגזעניות ככאלה הנובעות מפחד לגיטימי מהאויב המאיים על עתיד ילדינו. במקרה הגרוע ביותר, זה נגמר בחצי התנצלות חרישית ומאוחרת, אחרי שהנזק כבר נעשה או שהבחירות נגמרו. ייתכן גם שהעיתונאים מפחדים – ראש הממשלה למשל, שהוא גם שר התקשורת, מכיר היטב את נקודות התורפה של שוק התקשורת הישראלית, שולט בהן, וגם לא בוחל בתביעות הפחדה (והוא לא היחיד).

אזכור עברם הבעייתי ושלל ההתבטאויות הקיצוניות של לא מעט מהפוליטיקאים שלנו, והתייחסות אליהן ברצינות הראויה להן, הם שלב ראשון בדרך לשיפור הסיקור הפוליטי בתקשורת הישראלית. המשך עשיית הנחות לקיצוניים שבפוליטיקאים המקומיים רק תחמיר את המצב הלא מזהיר ממילא של המציאות הפוליטית והשיח הציבורי הישראלי.