הקוּלר לא עובד, המחירים בקפיטריה מופקעים, והנכים מוזמנים לגלגל את עצמם במסע ארוך אל עבר השירותים במרתף • יעל הולנדר ביקרה בבית משפט השלום בעיר וחזרה מזועזעת

יעל הולנדר

כשנכנסתי לבית משפט השלום בחיפה, אני מודה, היו לי אי אלו ציפיות. ואם בכל זאת ניצמד לאמת, לא כולן התרסקו לרסיסים ישר על הראש שלי. כמה דברים קטנים דווקא כן היו במקום. הכיסאות, למשל.

כשחושבים על בית המשפט, חושבים מיד על צדק, על דמוקרטיה, על הגנה בחירוף נפש על זכויותיו של האזרח הפשוט. זה מה שגם אני חשבתי. אבל באותו הרגע שבו עברתי בדלת אחרי הבידוק הביטחוני הקפדני, הייתי מרוכזת יותר בעובדה שאני ממש חייבת לשתות. האמנתי שבמקום כמו בית משפט אפשר יהיה להשיג מים בקלות. מקום ציבורי, מקום שמספק שירות חיוני לציבור, בטח מחזיק קוּלר לרווחת המבקרים. בסך הכול מדובר במכשיר סטנדרטי ומקובל בימינו בהרבה מקומות שמכבדים את עצמם. אבל בבית משפט השלום בחיפה כנראה מכבדים יותר את הוויזה. קוּלר לא אותר במקום. את הקפיטריה, לעומת זאת, קשה היה לפספס.

המחירים בקפיטריה לא הותירו לי ברירה אלא להישאר צמאה. ובכל זאת, ניסיתי את מזלי ופניתי אל המזכיר בשאלה אם אולי בכל זאת אפשר למצוא כאן קוּלר. "תרדי במעלית ד' לקומה מינוס אחת", הוא הסביר בזריזות. "שם יש קולר". אז בסדר, הקפיטריה רצתה למקסם רווחים והעבירו את כל הקוּלרים למרתף. מה אפשר לעשות. התחלתי לצעוד לקראת מעלית ד', שנמצאת בקצהו השני של הבניין; צעדה ארוכה ומפרכת לאורך ההיכל הבלתי נגמר, כשמסביבי רק חלונות גבוהים וקפיטריה יקרה במיוחד שנדמה שמסתכלת עליי בבוז. מחויכת וצמאה נכנסתי למעלית וירדתי לקומה 1-, ושם אכן מצאתי את הקולר. ממש מתחת לטלפון הציבורי, עומד בפינה חשוכה ליד השירותים. הרכנתי את ראשי לשתות, אך כשלחצתי על הכפתור שמוציא את המים, הקולר החזיר רק צרור חרחורים יבשים. לפחות בשירותים כן היו מים.

ואם כבר שירותים, בואו נדבר על נגישות לשירותים. בבית המשפט אין שירותים בכל קומה. מה שיש הוא שלט הכוונה המורכב מדמויות ברזל בצורת גבר, אישה ואדם היושב בכיסא גלגלים. השירותים לקהל הרחב נמצאים בקומה 1; ואיפה השירותים הנגישים לנכים? בקומה 1-, כמובן. הרי איפה יהיה המקום הראשון שבו נכה בכיסא גלגלים יחפש את השירותים הנגישים לו? במרתף, כמובן. ליד הקוּלר. ואם לא די בכך, במבט מקרוב אפשר לראות כי שלוש הדמויות החלודות על הקיר גם חסרות ראש. ואני לא הצלחתי להבין למה לא היה דחוף לאחראים לתקן את הפגם האסתטי מצד אחד, אך מצד שני רווי המסרים הסמויים.

אחרי כל זה לא נותר בי הרבה חסד כלפי ההיכל הגדול, בית משכנו של הצדק. נראה היה כאילו מטרתם של יושבי הבית היא לשחק לאורחיו בראש עד שיגיעו צמאים, מותשים מנטלית וכתותי רגליים למשפט. ואולי שלט הברזל החלוד המכוון את הבאים לעבר השירותים רק מנסה להסביר: אתם לא צריכים את הראש שלכם בבית הזה.