איך יכול להיות שדווקא אנחנו, שיודעים כל כך טוב לתמוך זה בזה במצבי משבר שמתרחשים אצלנו, מאבדים את האמפתיה כשמדובר בכאבו של עם אחר?
יונה קולפינה
בעקבות סדרת הפיגועים בפריז, פייסבוק הציעה למשתמשים שלה לצבוע את תמונת הפרופיל בצבעי הדגל הצרפתי. חלק מהמשתמשים עשו זאת מיד, אבל רבים אחרים זעמו נגד התופעה. גם היום, כמה שבועות אחרי המתקפה, פייסבוק עדיין מלא תגובות עוינות כלפי הגולשים שצבעו את תמונת הפרופיל. "מה פתאום לצבוע", הם תוהים, "המלחמה שלנו יותר קשה!" אחרים חריפים עוד יותר ומפנים האשמות כלפי הצרפתים: "מגיע לכם, סוף סוף תבינו!"
מה מביא אנשים אינטליגנטיים להתנהג באופן אכזרי כל כך? איך הם מעיזים לשפוט אנשים שהם לא מכירים רק על פי תמונות הפרופיל שלהם? איך יכול להיות שדווקא בישראל, מדינה שבה מלחמה היא עסק יומיומי, אנשים מרשים לעצמם להפחית מחשיבותו של פיגוע במדינה אחרת? מתי איבדנו את היכולת לחוש אמפתיה לכאב של אחרים, להבין שאסונם של אחרים הוא גם אסוננו שלנו? האם מתוך התחושה שרוב העולם לא מזדהה איתנו איבדנו את היכולת להזדהות עם עם אחר, לכבד את כאבו?
באחד הפוסטים על הדגל הצרפתי, כתבה מישהי על חברה קרובה שלה, ממדינה אחרת, שבעלה נפטר. היא עלתה מיד על מטוס ונסעה לחברה, אבל הרגישה שהיא לא יודעת מה לעשות, עד שהבינה שהיא לא צריכה להגיד שום דבר, רק להיות שם ולהביע הזדהות. והרי בישראל דווקא את זה אנחנו יודעים כל כך טוב: להתגבש ברגעי משבר, לתמוך במי שאיבד את יקיריו, לארח ילדים מאזורי לחימה, להגיע ללוויה של חייל בודד שאין לו משפחה. אז מה קורה לנו כשמשהו שאנחנו מכירים כל כך טוב בעצמנו מתרחש במדינה אחרת?
והרי כל אחד מראה כאב ואבל בצורה אחרת. כשאנחנו עוברים את זה בעצמנו, אנחנו יודעים מה לעשות. יודעים איך לקחת את הזמן, להיות עם עצמנו, להתפלל, להישבר אבל לבנות את עצמנו מחדש. ודווקא כשזה קורה למישהו אחר קשה לנו כל כך, ופתאום אנחנו מרגישים כל כך חסרי אונים. ואז חלקנו עושים את המעט שאנחנו יכולים: אומרים לאלה שעוברים את זה שגם לנו כואב, שגם אנחנו מפחדים, שאנחנו איתכם. אחד כותב בפייסבוק, אחר מביא פרחים לשגרירות צרפת, ועוד אחד צובע את תמונת הפרופיל שלו. ואז בא מישהו וצועק, ״האבל שלכם לא מספיק טוב, הכאב שלכם לא אמיתי, ככה לא מזדהים!״
אולי הגיע הזמן שנעזוב לרגע את הטענות והמתקפות, יש מספיק מלחמות מסביב; שנרשה לכולם להראות את הצער והכאב שלהם בכל דרך שהם רוצים; שנרשה למי שרוצה להזדהות בכל דרך שמתאימה לו. אולי כך יהיה בעולם הזה קצת פחות כאב, וקצת יותר סולידריות והזדהות.