דפי הוידויים בפייסבוק הפכו זה מכבר לסנסציה בקרב סטודנטים. העמוד Haifa University Confessions, כמו רבים אחרים, מספק לאלפי חבריו את הצורך לפרוק סודות, רכילויות וחוויות שונות ומשונות תחת מעטה אנונימיות – ועל הדרך נוצרת קהילה

יותם פונג

צילום: מתוך פייסבוק 

את תאי הווידוי בכנסייה החליפו זה מכבר דפי הווידויים בפייסבוק. את הכומר מחליפים ההמונים, והמתוודה נותר עלום שם כשהיה. אלה ואלה ממלאים צורך דומה: מקום לפרוק סודות, רכילויות וחוויות שונות ומשונות תחת מעטה אנונימיות.

מחיפוש מהיר ברשת עולה כי קיימים דפי וידויים כמעט לכל קבוצת עניין ואוכלוסיה: לחיילים, לדתיים, לדתיים לשעבר, לסטודנטים – אפילו למנהלי דפי וידויים (אדמינים) יש דף וידויים משלהם. לחיפה, שהתברכה במספר מוסדות להשכלה גבוהה, שני דפי וידויים סטודנטיאליים עיקריים: של הטכניון (Technion confessions ) ושל האוניברסיטה (Haifa University confessions), כשלכל אחד מהם כמה אלפי עוקבים.

ההצלחה הרבה של דפי הוידויים נובע כנראה מהיותם מדורות שבט קטנות, המספקות את יצר המציצנות האנושי. סטודנטים עוקבים אחרי הדפים כדי להתעדכן בסיפורים בקמפוסים, מוצאים דמויות מוכרות בין הפוסטים השונים, ומרגישים תחושת שייכות. "אני מרגיש חלק מקהילה" אומר קובי תשמס, מהחברים הבולטים בדף הווידויים של הטכניון. "אמנם יש הרבה עוקבים ומגיבים – אבל אותם שמות ופרצופים עולים שוב ושוב, אותן בדיחות פנימיות ומיובאות חוזרות בווריאציות שונות ובסופו של יום אלה אנשים שכיף לי לפגוש במרחב הווירטואלי".  

סטודנטים ובוגרים רבים משתמשים בדף לא רק לשם ניקוי המצפון מדברים מעיקים, אלא מנצלים את הבמה האנונימיות גם כדי להגיד דברים שלא היו אומרים בגלוי. כך, יש רגעים משעשעים שבהם אנשים מתוודים על אהבתם למעדני ילדים ("לא מספיק אנשים מדברים על זה, אבל גמדים זה אוכל האלים… אין מאושרת ממני שפלא הבריאה הזה חזר לחיי") או מתלוננים על חבריהם לכיתה ("מי שהפליץ לידי היום בשיעור בגלים ככה שלא יכולתי להתרכז, אם רק הייתי מגלה מי זה… שמעת על שירותים לפני השיעור??? תתבייש/י").

וכיאה לעולם האקדמיה הגדוש צעירים וצעירות, חיזורים היא לא מילה גסה: "השחום עם הטרינינג בימי שלישי בבניין ראשי, מי אתה ואיך אני משיגה את המספר שלך?" וגם: "אני חדור מטרה להתחיל עם מישהי מסוימת במסיבת סילבסטר… היא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, חיוך עם גומות שממיס אותך…" משתמש אחר ביקש את תמיכתם של חברי הקהילה: "תחזיקו לי אצבעות קוראות וקוראים יקרים, מבטיח להזמין לחתונה שלנו את החיוביים שבכם". לפעמים אפילו מתקיימות התכתבויות הדדיות בין המוסדות. באחד המקרים פנתה סטודנטית אנונימית מאוניברסיטת חיפה אל הסטודנטים בטכניון: "גברי הטכניון אני מתחננת, בבקשה תגיעו לטיול באוניברסיטה! אנחנו נואשות ורובנו נראות טוב עם ראש על הכתפיים, בבקשה בואו!!!!"

איך נשמרת האנונימיות בפייסבוק, פלטפורמה שבה המשתמשים בדרך כלל מזדהים בשמם? זה עובד כך: האדמינים מייצרים פלטפורמה בה אנשים יכולים לכתוב להם בצורה אנונימית, לרוב ב-google docs או באתר מיוחד, ומשם הם בוחרים את הווידויים שיעלו לדף. אף אחד לא מכיר את זהות המנהלים, וגם המנהלים לא יודעים מי כתב את הווידוי, וכך נשמרת האנונימיות. "אנחנו מקבלים למעלה מ-120 וידויים בשבוע ומתוכם אנחנו בוחרים חלק," מספר ל"כרמלית" ש', אחד ממנהלי העמוד של טכניון קונפשנס. הוא התגלגל לתפקיד דווקא לאחר שמילא תפקיד טכני. "הגעתי לנהל את העמוד אחרי שעזרתי לחבר, שהיה האדמין, להקים אתר שיהיה נוח לשלוח ממנו וידויים ולנהל את הווידויים שמתקבלים".

האדמינים בוחרים מתוך הווידויים שמתקבלים לפי שיקול דעתם. "אני בעיקר מסנן את הטרלות ודברים שחוזרים על עצמם, כמו תלונות חוזרות על אותם דברים, כדי לא להמאיס את הפוסטים על אנשים וגם  פוסטים עם מחשבות אובדניות, משום שזאת הפרה של המדיניות של פייסבוק", אומר ש'. "לאדמין הקודם הגיעו שוטרים הביתה בעקבות פוסט אובדני שעלה, כדי לנסות לאתר את כותב הפוסט. מאז אנחנו לא מפרסמים פוסטים כאלה, אבל כן מעלים פוסטים בהם אנשים חולקים קשיים ומפנים אותם לעזרה מקצועית בכל פעם שזה עולה".

בפוסטים הללו חולקים המשתתפים מחשבות דיכאוניות, שברון לב והתמודדויות אישיות. "נמאס לי להרגיש שאני שמנה… שהאהבה העצמית שלי תלויה בזה", מתייסרת אחת המתוודות בעמוד על ההתמודדויות הפנימיות שלה. בווידוי אחר מישהי מבקשת את תמיכת הקהילה לאחר שעברה אונס: "עברתי אונס בטכניון והחיים שלי נתקעו שם, לא מצליחה לסיים את התואר ולא מצליחה לא לחשוב על זה, אני די מרוסקת כבר כמה שנים .אני צריכה עזרה ולא יודעת למי לפנות". פוסטים אלו זוכים לרוב לתמיכה רבה מקרב קהילת הסטודנטים, שמפנים אותם לעזרה מקצועית, מייעצים מניסיונם ולעיתים גם מציעים להיפגש מחוץ למרחב הווירטואלי.

"לחלוק קשיים עם אחרים יכול לעזור לרווחה הנפשית, וזה לא מפתיע שאנשים משתמשים באינטרנט לשם כך", אומר ד"ר יוני שלום, פסיכולוג קליני וחוקר מאוניברסיטת חיפה המפתח שיטת טיפול ברשת לאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית. ד"ר שלום מצביע על יתרונות נוספים ברשת: "האנונימיות והכתיבה מאפשרים לאנשים מרחק מסוים מהבעיות שאיתן הם מתמודדים, ולהרגיש נוח יותר להיפתח לעיתים אפילו יותר ממפגש פנים אל פנים". אך, לדבריו, השיתוף והווידוי יכולים להועיל אך לא תמיד: "האינטרנט הוא פלטפורמה שהשיתוף בה יכול לעזור לאנשים המתמודדים עם דברים מסוימים, אך מנגד היא גם יכולה לשמר את הבעיה. הדבר תלוי בפלטפורמה שבה זה מתבצע. האם הסביבה היא תומכת? האם יש מענה? האם הסביבה ביקורתית?"

גם העוקבים השקטים, אלו אשר לא כותבים וידויים או מגיבים אבל עוקבים באדיקות אחר הנעשה בדפי הווידויים, הם שותפים לתהליך. כפי שמספר טל, סטודנט מאוניברסיטת חיפה, שעוקב אחר דף הווידויים המשויך למוסד: "לפעמים כשאני קורא פוסט שאני יכול להזדהות איתו, אני בודק בתגובות אם יש תגובה שיכולה לעזור גם לי". הוא מוסיף: "ובעיקר אני מגלה שלכולם יש צדדים קטנים ומוזרים בחיים שלהם, כמוני".

"אנחנו לא כותבים אף אחד מהתכנים ומסתמכים על העוקבים של העמוד לכתוב את התוכן", אומר ש'. "כך שהצלחת העמוד לגמרי תלויה במידת השיתוף של המתוודים, דבר שמזכיר את מסגרות הפורומים ברשת ומתאים אותה לפלטפורמה של הפייסבוק". הקבוצות מתפקדות כקהילה במלוא מובן המילה: מצד אחד קיומן תלוי בכך שאנשים יהיו מוכנים לחלוק תחת עילום שם התוודות, ומצד שני הקהל שמספק לכותב אוזן קשבת, הומור ותמיכה רגשית.  אולי זו הסיבה להצלחה של העמוד: האם האינטרנט מציע פתרון לבעיה שהוא עצמו יצר? בתוך העולם המנוכר והבודד של הרשתות החברתיות והאקדמיה, נוצרים להם איים של קרבה ואינטימיות הדדית, שבהם מוצאים אנשים מקום להיפתח ולחלוק את צפונות ליבם, וכל זאת תחת מעטה האנונימיות שמאפשרת הרשת.