אני רחוקה שנות אור מהדימוי הנפוץ של הסובלים מהפרעות קשב – של אנשים תזזיתיים שלא מצליחים בלימודים – אבל זה לא הופך את ההפרעה שלי לקלה יותר.

מאת : מרינה טגמליצקי 

צילום : אילוסטרציה

אני מרינה ויש לי הפרעות קשב. תמיד ידעתי שיש לי קשיים, אבל רק בתקופת המבחנים הראשונה שלי באוניברסיטה הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לטפל בזה, והלכתי להתאבחן. בלי לחשוב פעמיים שיתפתי את הסביבה הקרובה שלי, החברים והמשפחה, והצטרפתי לקבוצות פייסבוק של אנשים עם הפרעות קשב בשביל לקבל תמיכה ומידע. למדתי שם רבות על ההפרעה, אבל גם נחשפתי לעולם המופלא של תגובות של אנשים. "מה, לא רואים עלייך, את לא היפראקטיבית"; "אל תמציאי, את יש לך ציונים גבוהים את"; "מצאת לך דרך חוקים לקבל סמים, אה?" סמים – הכוונה לריטלין וחבריו כמובן.

גיליתי שלאנשים יש דימוי מסוים של אדם הסובל מהפרעות קשב – של ילד תזזיתי שלא מקשיב בכיתה ומקבל ציונים מאוד נמוכים. ואז, כך לפי הדימוי, נותנים לו "כדור קסם" והוא נרגע ומממש את הפוטנציאל שהיה חבוי בו. מעטים יודעים שהפרעת קשב באה לידי ביטוי בדרכים רבות ומגוונות, ושהקושי של כל אחד הוא שונה ואישי.

למזלי, החברים שלי לא הפגינו דעות קדומות, אלא הגיבו בצורה מעודדת ותומכת. הם התעניינו ושאלו אותי מה בדיוק גרם לי להבין שיש לי קושי, ואיך זה מפריע לי בלימודים. אבל מתוך שיחות עם "מופרעי קשב" אחרים, גיליתי שלא לכולם היה פשוט כל כך. אנשים מגיבים אחרת מסיבות שונות: החל מאופיים ואישיותם, עבור ברמת הקירבה למאובחן וכלה במידת ההיכרות שלהם עם הפרעות הקשב. אבל יש סיבה אחת מסויימת שאני מבקשת להתעכב עליה כאן: ההצלחה בלימודים.

כאשר מדובר בסטודנט עם ציונים נמוכים, אף אחד לא ירים גבה אם יחליט לטפל בעצמו. איש הרי לא יזלזל באדם שיש לו קושי גלוי ובוחר לעשות עם זה משהו. אבל מה קורה כשזה סטודנט שכבר יש לו ציונים גבוהים ובעצם לא רואים את הקושי שלו?

במקרה כזה אנשים לא מבינים את הקושי, והתגובות בהתאם אוהדות הרבה פחות, ונעות בין חוסר הבנה לבין זילזול. חושבים שאותו סטודנט רק רוצה "לרכוב על הגל" ולקבל "סמים". הם בטוחים שהריטלין יתן לו יתרון לא הוגן, ולא מבינים מדוע סטודנט עם ממוצע ציונים גבוה מ-85 בכלל מעז להתלונן על קושי בלימודים. למעשה, יכול להיות שההפרעות הללו מתבטאות בצורה קלה יותר; זה לא אומר שהן אינן קיימות.

להפרעות קשב יש ביטויים רבים, והן גם מופיעות בדרגות חומרה משתנות. מידת ההפרעה לתפקוד תלויה מאוד באופי העיסוקים של האינדיבידואל, באיזה סוג אדם הוא, בהשפעות הסביבה ועוד. ברור שכשאדם לא מצליח להקשיב בשיעור ולא מצליח להתרכז בטופס המבחן אז הוא ייכשל ויראו את זה; ברור שאם הוא היפראקטיבי ואין לו רגע מנוח הסביבה תשים לב והוא יישלח לאבחון. אבל הפרעת קשב לא תמיד מתבטאת בהיפראקטיביות, במיוחד אצל בנות. אצלנו, היא לרוב מתבטאת בחולמנות ולא בתזזיתיות. הילדה יושבת בשקט בכיתה ולא מפריעה ומהצד נראה שהיא מקשיבה – וכשיגיעו הציונים הנמוכים, אם יגיעו, יגידו שהיא עצלנית.

אבל מה לגבי ציונים גבוהים, איך הם יכולים לדור בכפיפה אחת עם הפרעות קשב? בזכות קצת מזל, זיכרון סביר, וחברים טובים שעוזרים ומשתפים סיכומים. את מה שלא למדתי בהקשבה בכיתה אני לומדת מקריאה, ותוך כדי הקריאה נזכרת ששמעתי משהו מזה בשיעור. לא משנה מה אני עושה – מנסה להקשיב בהרצאה, לקרוא מאמר או לכתוב מטלה – כל הזמן המחשבות שלי נודדות למקום אחר. פעם חושבת על הארי פוטר, פעם נזכרת באיזה אנקדוטה מחיי, ופעם יושבת ומנהלת שיחה עם עצמי על כך שאני צריכה להתחיל כבר לכתוב את טור הדעה שלי, בעוד המסך הריק מרצד מולי. עד שכבר הצלחתי להושיב את עצמי על הכיסא – תתחילי כבר לכתוב, מרינה! אלה לא דברים שאנשים יכולים לראות. אין להם דרך לדעת שלוקח לי הרבה יותר זמן לעשות דברים מלאחרים.

ולכן, בגלל שיש לי ציונים גבוהים, לא לוקחים את הקושי שלי ברצינות. "מה זה משנה לך אם זה 80 או 90?", הם שואלים. זה משנה כי אם אני מוכנה למבחן מספיק כדי לקבל 90 אני רוצה לקבל 90, ולקבל 80 כשאני משקיעה את אותו מאמץ שאחרים משקיעים בשביל לקבל 80. אני פשוט מתחילה מעמדת נחיתות כי המוח שלי מתפקד בצורה שונה, וכמו שיודעים להתחשב באנשים שיש להם נקודת התחלה שונה בגלל קשיי שפה, למשל, למה לא להתחשב באותה מידה באנשים עם קליטת דופמין בעייתית?

ריטלין זה כמו משקפיים לאדם עם קוצר ראיה. מי שלא צריך, זה רק יפריע לו, ומי שצריך – מאוד קשה בלי. אף אחד לא מתפלא מדוע אדם קצר רואי רוצה להיעזר במשקפיים. מדוע זה בסדר לתקן את הראיה אבל לא את יכולות הקשב?