תשע שנים לאחר אסון הכרמל, שורוק סרחאן נזכרת ביום שבו קיבלה את הבשורה המרה מכל: על מותו של בעלה ב'אוטובוס הסוהרים' שנלכד בלהבות בדרכו לכלא דמון.

קרדיטים:

מאת : לנא גאנם

צילום : באדיבות המשפחה

ביום שאיאס סרחאן ז"ל נספה, התחילו קרובי משפחה וחברים לעלות לביתו, בידיעה שהוא איננו. שורוק, אשתו, הרגישה שכולם מסתירים ממנה את האמת, אבל סרבה להאמין. בשיחת הטלפון האחרונה ביניהם, כשנקרא לפנות את כלא דמון יחד עם כמה עשרות מחבריו לקורס צוערי השב"ס, אמר לה איאס שיסע לשם ברכבו הפרטי. לבסוף, נמנה איאס על 40 הסוהרים ששהו באוטובוס שנלכד בלהבות ונספו באסון הכבד ביותר שאירע במהלך שריפת הענק בכרמל בשנת 2010.

איאס סרחאן, בן העדה הדרוזית, נולד והתגורר בכפר מג'אר שבגליל. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, התגייס איאס לשירות הצבאי במשטרה, שח"מ, ולאחר מכן המשיך לקצונה במשטרת ישראל. בשנת 2007 התגייס לקורס קצינים של שירות בתי הסוהר, שנגדע באסון. בן 30 היה בנופלו, והותיר אחריו את אשתו, שורוק, ואת שני בניו וסים ותימור.

בתמונה: איאס סרחאן ז"ל

בשיחה עם "הכרמלית", שורוק משחזרת את היום הנורא. היא מספרת שבתחילה, כששמעה שבעלה נספה בשריפה, סירבה להאמין וניסתה להרגיע את הסובבים אותה, משום שהיתה בטוחה שלא עלה לאוטובוס, כפי שאמר לה. "אני זוכרת שאיאס דיבר איתי בשעה 13:45 ואמר שהוא יוצא מרמלה כי יש שריפה גדולה בכרמל והוא נוסע עם עוד סוהרים לפנות כלא שם," היא משחזרת. "הוא אמר שהוא לא יודע מתי יחזור הביתה. לא דיברתי אתו אחרי זה כי הוא היה אמור להיות בנהיגה, ואני לא מתקשרת בזמן שהוא נוהג. שמעתי שיש שריפה אך זה לא עניין אותי בהתחלה, ואז אחותו רגדה שאלה אותי אם דיברתי איתו, ולאט לאט כולם התחילו לשמוע. בהתחלה לא רצו להגיד לי, הרגשתי שהם מודאגים, אבל ניסיתי להרגיע אותם ולהגיד להם שהוא לא עלה לאוטובוס עם שאר הסוהרים. זה באמת מה שחשבתי".

תחושת הכחשה ליוותה את שורוק ימים שלמים. כל המשפחה והחברים הבינו שהם איבדו את איאס, אך היא לא הצליחה להזיל אפילו דמעה אחת. היא מספרת: "אפילו כשכולם התחילו להגיע לביתנו אחרי ששמעו, המשכתי לסרב להאמין. וגם כשאחותו אמרה לי שזהו, הוא מת, צעקתי עליה: 'אל תגידי את זה! הוא לא מת'". שורוק המשיכה להיאחז בתקוות השווא שכל רגע בעלה יופיע בדלת. "גם ברגע שקצינת העיר באה ביחד עם ראש המועצה אלי הביתה, ואמרה שאיאס נחשב נעדר, אמרתי לכולם: 'אתם רואים? הוא נחשב לנעדר'. זה נמשך יומיים, המשכתי לא להאמין, הכחשתי את זה ימים שלמים. אפילו כשבאו לקחת חפצים שלו, כמו מסרק, בשביל בדיקת די.אן.איי, ולמרות שהגשתי להם אותו בידי, עדיין הכחשתי. כאילו שהמוח שלי חסם את זה. עד שביום השלישי הם באו ואמרו שהגופות זוהו, ושאיאס הוא אחד מהם".

היא המשיכה לסרב להאמין, עד שלפתע, ברגע אחד, זה חלחל. "מה שגרם לי להאמין ולהשתכנע שהוא נפטר, זה ברגע שעזבתי את כל האנשים שבאו להשתתף באבל למטה, ועליתי לבדי לבית וישבתי לבד, הרגשתי שזהו. הוא באמת הלך."

למרות שחלפו תשע שנים, נוכחותו של איאס עדיין טריה במוחה. בכל יום, גם בימים עמוסים, היא נזכרת בו ומשחזרת את החיוך שלו. "איאס היה מאוד חייכן, אהב תמיד לעשות כיף לא משנה איפה הוא נמצא ותמיד אהב להצחיק את האנשים סביבו ולטעון את הסביבה באנרגיה חיובית. גם בבתים של ההורים שלו ושלי, הוא היה חברתי מאוד".

בנופלו הותיר אחריו איאס שני ילדים, וסים בן שבע ותימור בן שנתיים וחצי. לאחר מותו, נאלצה שורוק להתמודד עם שאלות לא קלות מצד ילדיה, במיוחד מצד בנה הקטן תימור, שרצה לדעת איפה אבא שלו ומדוע הוא לא איתם. "תימור שואל תמיד, במיוחד כשהיה קטן. הייתי מספרת לו עליו אבל לא על המקרה של השריפה, כי הוא היה קטן, והנסיבות היו קשות מאוד. תימור מזכיר לי מאוד את אבא שלו באופי".

לגבי ההכחשה, שורוק אומרת שאת השריפה עצמה ומה היא ניסתה להכחיש יותר מכל. "קשה לי לדמיין איך זה קרה. כשאני מנסה להיזכר מה באמת קרה, אני מכחישה את זה".

יום אחד, בערך שלוש שנים אחרי האסון, שורוק החליטה להתעמת עם המציאות, ולנסות לברר מה קרה לאיאס ומה עבר עליו ביום השריפה. היא אספה את כל הכתבות שהתפרסמו בנושא האסון, אך זה לא היה מספיק. "עדיין, יש דברים ותמונות שלא הצלחתי להיכנס ולראות, זה היה קשה". מנגד, היא גם שמעה גרסאות שונות לסיפור. "יש כאלה שאומרים שברגע שהסוהרים הרגישו שאין להם מה לעשות ושהם נמצאים בתוך השריפה ללא תקווה לצאת משם, הם ירו בעצמם, וזה בעצם מה ששמעתי שנתיים אחרי האסון ממורת הנהיגה שהייתה לי אז. אני מקווה שזה באמת מה שקרה, זה יותר קל מאשר להישרף."

שורוק היא מורה לעברית בבית ספר יסודי בכפרה, גרה עם שני בניה בביתם ומגדלת אותם בכוחות עצמה. מותו של איאס היה טרגדיה נוראה, אבל מעז יצא גם מתוק. שורוק הפכה לאישה יותר חזקה, והאובדן חישל אותה. "השתניתי לגמרי, הפכתי לאישה אחרת, יותר חזקה ועצמאית, אמנם אף פעם לא הייתי תלותית, אבל כל החיים שלי היו תלויים באיאס. כל דבר שרציתי לעשות הייתי מתייעצת אתו. הוא היה לא רק בעל אלא גם החבר הכי טוב שלי. כיום, הבנתי ששום דבר אינו שווה בעולם".