בדבריו ביום הבחירות על הערבים הנוהרים לקלפי, זיהה בנימין נתניהו נכונה את שורשיה העמוקים של הגזענות בציבור היהודי

מאת סלאם שיח' אחמד

התאחדו הערבים, קיוו השמאלנים, נבהלו בימין, חזו הסקרים את מפלתו של הנסיך האוחז בכיסאו שש שנים, ורבים קיוו שהפעם יהא זה אחרת, שהפעם ישתנה דבר, ויעלה מישהו אחר שיחזיק במפתחות השלטון. אולם לאחר שהתעמולות נסתיימו, דברי הטיוח קצו, וההבטחות מילאו את הארץ מדרומה עד צפונה, הגיע תורו של הנסיך, הקוסם, מלך המלכים, והאיש שהוכיח פעמים רבות שאין עוד מלבדו, היודע איך מנצחים בעת בחירות. הוא התייצב מול המצלמה, לבוש בעניבה, שערו סרוק לצד, והממלכתיות בוקעת מאור פניו. הוא הראה לכולם מה הוא שביל הניצחון, ומה היא תעמולה מנצחת, ושלף את נשק יום הדין: הפחד מהערבים. אולם עתה נשתנה דבר; עתה האזרחים הערבים חדלו להיות איום דמוגרפי, חדלו להיות סכנה ביטחונית, וחדלו להיות בוגדים במדינה. עתה אשמתם של האזרחים הערבים היא בכך שמימשו את זכותם הדמוקרטית ויצאו להצביע.

הטלת אשמה זו היא אות קלון על הדמוקרטיה הישראלית. היא תעודת עניות לדמוקרטיה שבה ראש ממשלה מזהיר את תומכיו מכך שנתיניו יוצאים להצביע, ומפציר בהם לצאת ולממש את זכותם הדמוקרטית, בה בעת שהוא מוחה ומתנגד לזכותם הדמוקרטית של אלו הנמנים עם מעגל מתנגדיו. הווה אומר, שמה שהתכוון ראש הממשלה להגיד הוא שהדמוקרטיה הישראלית שייכת ליהודים בלבד, ואם הערבים מצביעים, אזי הם משתמשים לרעה בזכותם הבסיסית, ולפיכך יש לאזן את השימוש הזה בהצבעה על ידי יהודים. זו מחשבה גזענית עמוקה ומושרשת.

האשמת הערבים בחטא ההצבעה איננה הכתם היחיד על הדמוקרטיה, שכן בל לנו לשכוח שראש הממשלה הזהיר רבות מפני הפלת השלטון הליכוד – אזהרות המצביעות על כשל חמור בהבנת מהות הדמוקרטיה: את השלטון מחליפים ולא מפילים.

אני מוכרח להודות שדבריו של ראש הממשלה לא הפילו אותי מהכיסא. ההיסטוריה שלנו, התרבות והשפה שבה אנחנו מדברים לא מעניינות אותו; גם האנשים שלהם אנחנו מצביעים ובוחרים שייצגו אותנו אינם מעניינים אותו. ניתן לראות זאת בנקל מה"צער" על דבריו, שאותו הביע בפני אנשים שהם מצביעי ליכוד דווקא, ואינם מייצגים אלא חלק מזערי מהמיעוט הערבי. הוא לא טרח להתנצל בפני איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, שקיבלה את מרב קולותיהם של האזרחים הערבים.

יש כאלה שיטענו שדבריו של ראש הממשלה הם שהביאו לו את הניצחון, ויש כאלה שיטענו שההשפעה הייתה מזערית. אולם שני הצדדים יסכימו שנתניהו השתמש באזרחים הערבים לצרכיו הפוליטיים. זאת איננה הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. בנאומו בקונגרס האמריקני בשנת 2012, הוא העלה על נס את מעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל, בעת שטען שחצי אחוז מ-300 מיליון הערבים חיים בדמוקרטיה אמיתית. אבל נתניהו התנער בבחירות האלה מהאמירה האחרונה, שהייתה בבחינת מס שפתיים ותו לא, בעת שהזכיר לאזרחים הערבים שדמוקרטיה אמיתית אין כאן ולא תהיה להם, לפחות כל עוד השלטון בידיו.

הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה) אמר: "كَـمَـا تَـكُـونُـوا يُـولَّـى عَـلَـيْـكُـم". הפירוש בעברית הינו כי פני השלטון כפני האומה. ואכן, קואליציית ביבי-בנט-ליברמן המסתמנת משקפת את מה שהציבור רוצה, ואין בכך כדי להפתיע, שכן חוקים גזעניים הפכו לדבר שבשגרה. "מוות לערבים" הוא משפט שהפך לחלק מהוויה הישראלית, ופניה המכוערות של החברה הישראלית, שיודעת לשנוא ולגדף היטב את האחר והשונה, נחשפים מדי יום ביומו. פעם הקורבן הוא האזרח ערבי, פעם הקורבן הוא המהגר או הפליט, פעם הקורבן הוא הפלסטיני מעבר לקו הירוק, אבל תמיד הקורבן איננו חלק מהקונסנזוס, ומחולל העוול הוא בשר מבשרה של החברה הישראלית. ושוב ביבי הוכיח שבתוך עמו הוא יושב, ולרחשי לבו הוא מקשיב. ושוב ביבי ראש ממשלה, ואצל ביבי כמו אצל ביבי, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט').

ואסיים בשאלה המופנית לקוראים היהודים דווקא: דמיינו שאתם אזרחים צרפתים, ונשיא המדינה המכהן פונה אל אזרחיו ביום הבחירות ומפציר בהם לצאת ולהצביע, שכן שלטונו בסכנה, וזאת כי היהודים נעים בכמויות לקלפי. האם לדעתכם הוא ראוי להמשיך ולכהן כנשיא המדינה, גם אם העם הצרפתי יבחר בו?