מה עומד מאחורי המדיניות החדשה של החוג לתקשורת לאסור על השימוש במחשבים ובטלפונים בשיעור? • "מרצים לא אמורים להתחרות בסרטונים של חתולים", אומר פרופ' יונתן כהן • "המחשב הוא כלי למידה לכל דבר", משיב הסטודנט ניר ברונשטיין • כרוניקה של מאבק אבוד מראש?

מאת עמי גולדברג

שנת הלימודים תשע"ו בחוג לתקשורת באוניברסיטה נפתחה לכאורה ככל השנים שקדמו לה, רק שהפעם ציפתה לסטודנטים הפתעה. במהלך חופשת הקיץ קיבלה מועצת החוג החלטה דרמטית, שלפיה השימוש בטלפונים סלולריים ובמחשבים ניידים ייאסר בכל השיעורים, פרט למקרים שבהם המרצים יאשרו שימוש כזה. רבים מהסטודנטים, שהמחשבים והסמארטפונים הם חלק בלתי נפרד משגרת חייהם, נותרו מבולבלים: האם אין זה פרדוקסלי שמצופה מהם ללמוד על טכנולוגיות תקשורת חדשות, על מדיה חדשה ועל השפעת האינטרנט על חיינו בסביבה לימודית שהיא בעצמה סטרילית מכל טכנולוגיה חדשה? זאת ועוד, רבים מהם התרגלו לעשות שימוש במחשבים לצורכי למידה בשיעור – ועתה הם אמורים לכאורה להימנע מכך. "המחשב הוא כלי למידה לכל דבר", אומר ניר ברונשטיין, סטודנט שנה ב' בחוג. "אני יכול לעשות חיפוש על מידע שנאמר תוך כדי השיעור, לתרגם מילים שאני לא מבין ולהעמיק את הלמידה שלי. לסטודנטים שגדלו לתוך דור הרשתות החברתיות, התחושה שנגרמת מכך שמונעים ממך להיות מחובר ומעודכן פוגעת יותר ביכולת הלימוד מאשר הרגעים בהם היית לא מרוכז".

מהצד של המרצים התמונה נראית אחרת. "שמנו לב בשנים האחרונות שהסטודנטים עסוקים במסכים ולא נמצאים בשיעור", מסביר ראש החוג, פרופ' יריב צפתי. "זה התחיל להפריע. הדיון בכיתה פחות עירני, הסטודנטים פחות מרוכזים, ואתה מרגיש שאתה ברקע. גם אנחנו המרצים מרגישים בעצמנו כמה קשה להתנתק. החלטנו שזה יקל גם עלינו וגם על הסטודנטים ויעזור לקבוע נורמה ברורה בעניין". פרופ' יונתן כהן, שהיה מהתומכים הגדולים באיסור החדש, מוסיף: "מרצים הם לא ליצנים שנועדו לבדר ולשעשע. כשהם מלמדים רעיונות מורכבים וקשים לתפיסה, הם לא אמורים להתחרות על תשומת לב עם סרטונים של חתולים. כאשר מצד אחד מרצה מבקש מחשבה מעמיקה וריכוז מתמשך ומצד שני יש חתולים ותינוקות, די ברור מי ינצח, וגם די ברור מי ייכשל בבחינה".

בפועל, למרות ההוראה הגורפת לכאורה, ניתן למרצים שיקול דעת פרטני האם לדבוק בנוהל החדש או לנהוג באופן פחות מחמיר המאשר שימוש במסכים ובמיוחד בלפטופים, באופן כללי או בנסיבות מיוחדות. ואכן, בקרב מרצי החוג אי אפשר לאתר מדיניות אחידה: חלקם אינם מתייחסים כלל להוראה החדשה, חלקם מציינים אותה בתחילת הקורסים אך אינם אוכפים אותה, וחלקם מקפידים מאוד על יישומה. גם הנימוקים להחלטה אם לאכוף את ההוראה שונים ממרצה למרצה. כך למשל, ד"ר רבקי ריב"ק מציינת שאמנם לדעתה "השימוש [במסכים – ע"ג] מבטא זלזול בעמיתים וחוסר הערכה לידע ולמוסד האקדמי", אך לדבריה אלה אינם דברים שבדעתה לטפל בהם במסגרת השיעור. "כך שלמרות שאינני מתכוננת לאסור על השימוש במחשבים ניידים בשיעור, עדיין השימוש בהם מפריע, וחצוף במקרה של הטלפון", מוסיפה ריב"ק. הסטודנטים מצדם בהחלט אינם עיוורים לתחושות שמתארת ריב"ק. "אני מבין את הקושי בלעמוד מול כיתה כשהפרצופים של הסטודנטים מוסתרים מאחורי מסכים, זה באמת לא נעים", מודה ניר ברונשטיין.

אפילו קליי שירקי נשבר

סוגיית השימוש במחשבים באוניברסיטאות איננה חדשה או ייחודית לחוג לתקשורת, והיא מעסיקה בשנים האחרונות מרצים וחוקרים רבים. באופן כללי, כפי שמראים גם דברי המרצים והסטודנטים בחיפה, הדעות בעד ונגד השימוש או האיסור עליו קשורות גם להיבטים אקדמיים – כלומר, עד כמה השימוש במחשב מועיל לשיעור ולסטודנטים או פוגע בהם – וגם להיבטים הקשורים יותר לתפיסות חברתיות של נימוס (או העדרו). קליי שירקי, מומחה לרשתות חברתיות ולניו מדיה באוניברסיטת ניו יורק (NYU), פרסם לפני כשנה מאמר שזכה לתפוצה נרחבת ובו הסביר את הסיבות לכך ששינה את דעתו והחליט לאסור על השימוש במחשבים בשיעורים שהוא מלמד. לדבריו של שירקי, במצב שבו סטודנט נדרש לבצע מספר פעולות בו-זמנית, יכולת הזיכרון והחשיבה שלו נפגעת, ונוסף לכך הוא אינו יכול לווסת באופן אפקטיבי את תשומת לבו למשימה החשובה יותר מבין אלו שהוא מבצע. במילים אחרות, סטודנט שגולש באינטרנט לא יכול לבחור להקדיש תשומת לב רבה יותר להרצאה שמתנהלת באותו זמן בכיתה, ולכן אינו יכול ללמוד באופן אפקטיבי. לטענת שירקי, הרשתות החברתיות הפופולריות עוצבו ותוכנתו מראש להיות מושכות ומסיחות דעת, ועל כן הן מהוות בעיה מיוחדת. פייסבוק, אינסטגרם, סנאפצ'אט ודומותיהן מייצרות מעורבות רגשית גדולה, הגורמת לכך שהמשתמש מפנה אליהן תשומת לב כמעט טוטאלית המהווה "תחרות" לא הוגנת עם המרצה בכיתה.

עבור רבים, העובדה שדווקא שירקי, הנחשב לאחד הגורואים הגדולים של האינטרנט והרשתות החברתיות, הגיע למסקנות חד-משמעיות כל כך מהווה עדות ניצחת לכך שאכן צריך לאסור על שימוש במחשבים בכיתות. טענותיו של שירקי מגובות גם במחקרים המצביעים על כך שלשימוש במחשב או להימנעות ממנו יש השלכות על מידת ההצלחה האקדמית. "מחקרים מראים שמי שמסכם הרצאה עם דף ועט לומד טוב יותר מאשר מי שמסכם באמצעות מחשב", מציין פרופ' כהן. "הכתיבה איטית יותר מההקלדה, ולכן מתקבל סיכום ולא פרוטוקול. בתהליך הסיכום, החומר עובר עיבוד משמעותי במוח, משום שיש צורך אמיתי בהקשבה ובהבנה. בהקלדה יש מעבר כמעט מיידי מהאוזן לאצבע, בלי שהמוח מעורב בתהליכי הבנה".

אולי המרצה פשוט לא מעניין?

אבל יש גם רבים שחושבים אחרת. סטיבן ד' קראוס, מרצה לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת מזרח מישיגן, חושב שההתנגדות למולטי-טאסקינג היא קרב אבוד. לדבריו, הפתרון לבעיה אינו טמון בסטודנטים – שעבורם השימוש במחשב ובטלפון בלתי נמנע – אלא במרצים. במאמר שפרסם בבלוג האקדמי שלו, מסביר קראוס שמרצים צריכים למעט בהרצאות פרונטליות חד כיווניות ולנסות לשתף יותר את הסטודנטים, לעודד אותם להגיב לחומר הנלמד, לחלק אותם לקבוצות דיון בשיעור, ובעיקר – פשוט לנסות להיות מעניינים יותר, במקום להמשיך ללמד בטכניקות ישנות שפותחו בזמן שהאפשרויות שעמדו לרשות המרצים והסטודנטים היו מצומצמות הרבה יותר. חלק מהסטודנטים שהתראיינו לכתבה זו אמרו דברים דומים. הם לא הכחישו שהאמצעים הטכנולוגיים מהווים לעתים הסחת דעת, אבל לדבריהם זו אינה תמיד שלילית, ובכל מקרה השפעתה על הריכוז וההשתתפות בשיעור שולית בהשוואה לגורמים אחרים. "אם השימוש במחשב מסיח את דעת הסטודנט, זה עשוי להעיד על מרצה שאיננו איכותי ומעניין באופן שימשוך את תשומת לבו של הסטודנט על חשבון שיטוט אקראי באינטרנט", אומר אחד הסטודנטים. "יש לדעתי התמקדות יתרה בהשפעה השלילית לכאורה של השימוש מחשב על חוויית הלמידה, במקום בבדיקת תפקודו של המרצה ובאינטראקציה שלו עם הסטודנטים בכיתה. נהלים נגד שימוש במחשב בשיעור גם אינם הוגנים כלפי סטודנטים שמשתמשים בהם כאמצעים המעצימים את הלמידה ומשפרים אותה".

היבט אחר שלעתים קרובות לא מתייחסים אליו הוא חשיבותו של המחשב עבור סטודנטים בעלי צרכים מיוחדים, ובמיוחד כאלה הסובלים מהפרעות קשב. עבור סטודנטים כאלה, שלעתים מתקשים בסיכום הדברים בזמן שהם נאמרים, דווקא השימוש במחשב עשוי לסייע לתמלל את החומר באופן מלא יחסית, כך שיתאפשר להם לעבור עליו לאחר מכן. שירן סורק, סטודנט שנה ג' בחוג, מאשר: "הנוהל בעייתי במיוחד דווקא עבור בעלי הפרעות קשב וריכוז, [שלהם] ההתעסקות במחשב עוזרת לריכוז במהלך השיעור". מעבר לכך, סורק סבור כי במציאות האקדמית בישראל, גם השימוש בטלפונים סלולריים הכרחי: "מעבר להיותנו סטודנטים, רובנו מנהלים חיים עצמאיים שמחייבים אותנו להיות בקשר רציף עם העולם, כך שלהיות מנותק מהסביבה ומסידורי היומיום זה מצב בעייתי".

בחוגים אחרים אין מדיניות גורפת

אין עוררין על כך שההתפתחויות הטכנולוגיות בעולם  מביאות לכך שהאמצעים האלקטרוניים מהווים חלק הולך וגדל בחיינו האישים. כבר היום, ההפרדה בין העולם הישן של הרצאות פרונטליות באוניברסיטה לבין העולם הדיגיטלי של המחשבים והסמארטפונים נראית לדור הסטודנטים הנוכחי כמעט בלתי אפשרית. רבים סבורים כי בעתיד הלא רחוק אנו צפויים לראות שינוי משמעותי בקונספט הבסיסי של ההשכלה הגבוהה, שיבוא לידי ביטוי בירידה הדרגתית במספר ההרצאות הפרונטליות ובמעבר מואץ לשיעורים מתוקשבים "חיים" או מוקלטים, וכן בהנגשה גדולה עוד יותר של חומרים אקדמיים באופן דיגיטלי, בשימוש נרחב באינטרנט כפלטפורמת למידה ומקור ידע, ועוד. ועם זאת, רבים מאמינים גם היום שהפורמט המיושן לכאורה של שיעורים פרונטליים מול מרצה, המתקיים כבר מאות שנים, מהווה את הסביבה הלימודית האידיאלית, שכן אין תחליף אמיתי לקשר האנושי הבלתי אמצעי כחלק בלתי נפרד מחוויית הלמידה.

ברוב החוגים לתקשורת בארץ, כמו גם בחוגים אחרים ובפקולטות אחרות, אין כיום מדיניות גורפת האוסרת על השימוש בטלפונים ובמחשבים, אם כי יש כמובן מרצים ספציפיים שמנהיגים מדיניות כזאת בשיעוריהם. ייתכן שמידת ההצלחה או הכישלון של היוזמה החיפאית תשפיע גם על מקבלי ההחלטות במוסדות ובחוגים נוספים. לדברי יריב צפתי, בכל מקרה, ההתרשמות הראשונית בחוג מאז כניסת ההנחיה לתוקף בהחלט חיובית. "בינתיים יש שינוי לטובה בשיעורים", הוא אומר. "כמו כן, לא נתקלנו עד כה בתלונות נגד התנהלות המרצים".