בלי דיבורים בכלל ועם שילוב של הבעות פנים ומאמץ פיזי אדיר הצליחה הפקת "הכי קרוב לסוף" בחוג לתיאטרון לייצר חוויה אמנותית מהפנטת • "הרגשות שלי התחלפו כל כמה שניות, משמחה לכעס לעצב", אומרת שאם אבו עצבה מהחוג לתקשורת

עביר בשתאוי

לא לעתים קרובות מצליחים שחקני תיאטרון להחזיק את הקהל מהופנט בלי שיאמרו מילה במשך הצגה שלמה. כשזה קורה בהפקת סטודנטים של החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, הדבר ראוי להערכה עוד יותר. זה בדיוק מה שהתרחש בהפקת "הכי קרוב לסוף" בקמפוס, עבודת הגמר של הסטודנטים בסדנת "שתיקה כפעולה בימתית" בחוג, שהוצגה מספר פעמים במהלך חודש אפריל. במשך ההצגה, הסטודנטים מעבירים את הסיפור דרך מחוות, פעולות והבעות פנים בלבד, בליווי כמה קטעים מוקלטים של אמירות מספרי הקודש – ובלי שישתמשו כלל בדיבור.

אבל בעוד שהשחקנים לא צריכים לדבר, ההצגה תובעת מאמץ פיזי יוצא דופן: שחקנים שונים נדרשים בין השאר לזחול על הבמה, להכות את עצמם במיקרופון, לשאת על גבם עגלת בנייה או סטודנט נוסף, וכל זאת בלבוש שכלל שמלות ועקבים, מה שהפך את המשימה לקשה במיוחד. "ההצגה דרשה המון כוח פיזי וגמישות בתנועה", מספרת עוזרת הבמאי, ולאא סעדה, שגם השתתפה בהצגה כשחקנית. "היו סצנות עם תנועות קשות, אבל זה מה שעזר לנו להעביר את המסר של ההצגה בצורה יותר מעניינת".

בהעדר מילים, הפרשנות של ההצגה כמובן נותרת פתוחה ומתגבשת מתוך מחשבותיהם ותחושותיהם של הצופים. "מה שהיה יפה בהצגה הוא שלא היה בה דיבורים וקולות", אמרה למא דכוואר, סטודנטית בחוג לייעוץ שצפתה בהצגה. "זה גורם לצופים להתרכז בתנועות ונותן להם את ההזדמנות לפרש את זה כמו שאנחנו מבינים, וזה בעיניי יותר טוב מלשמוע את הדיאלוגים ולפרש לפיהם. הייתה יותר מסצנה אחת שקשורה לחיים שלנו, וזה היה מושך ונתן תובנות על החיים שלנו".

"הצופים לוקחים את זה לדמיון האישי שלהם"

גם הסטודנטים בצוות ההצגה מצאו בה פנים רבות ושונות. כך למשל, ההצגה נפתחת בסצנה שבה השחקנים מחזיקים תיקים והולכים בדרכם, ואז מתגלה שאחד השחקנים תקוע ואינו מצליח ללכת עם האחרים. לדברי השחקנית נאדין שחאדה, הסצנה הזאת מהווה מעין סיכום של הרעיונות המרכזיים בהצגה. "הנושא של ההצגה הוא התקיעות ואיך בן אדם עוצר באיזשהו שלב ולא יכול להמשיך הלאה", היא מסבירה. "המטרה של ההצגה הייתה להראות צדדים שונים מהחיים שלנו, כמו עבדות, אהבה, כוח ועצב".

ולאא סעדה מילאה שני תפקידים שונים כשחקנית: "הראשון עסק בסבל ובאבידות של אנשים ובסודות שהם מחביאים בלב", היא מספרת. "אחת הדרכים שבה אנחנו יכולים לפרש את המסר הכללי של ההצגה היא שפשוט מאדמה באנו ולאדמה נשוב. התפקיד השני שיקף והציג את האהבה של נשים והתשוקה לאהוב. מה שהיה מעניין בהצגה זה שהיא אפשרה לצופים לפרש את הסצנות כפי שהם רוצים ולקחת את זה לדמיון האישי שלהם".

על הקשיים הפיזיים שבהם ההצגה הייתה כרוכה אומרת שחאדה: "התאמנו על רצפה שטוחה לפני שעברנו לבמה. זה היה מאוד קשה לעבור לבמה כשיש 17 שחקנים, ובמיוחד כשבאחת הסצנות היינו צריכים ליפול הרבה עד שהצלחנו לעשות את זה נכון. התחלנו להתאמן כבר בפברואר, וכל הזמן עשינו חזרות. אחר כך ניתנה לכל שחקן הזדמנות להתאמן לבד כדי לדייק בתפקיד שהיה ממלא".

"יצירת מופת מיוחדת מאוד"

בסיום ההצגה ניכר שהקהל התחבר מאוד למסרים המורכבים שהיא העבירה. "המחזה היה מדהים, מלא רגש וכוח", אמר עיסא זעאתרה (18), שהגיע כצופה. "היו קטעים שפשוט עוררו דמעות. הכול היה בתזמון מושלם, מהשחקנים והביצוע הנפלא שלהם ועד למוזיקת הרקע. היה מדהים איך שהצליחו להעביר כל כך הרבה רגש ומסר בלי מילים. זה גרם לי לחשוב על איך באנו לעולם הזה והסיפור של חוה ואדם, וזה גם הזכיר לי את המצוקות בחברה שלנו ואת זה שבסופו של דבר אנחנו חייבים לעזוב ולוותר על דברים בעולם כדי להמשיך בדרכנו".

שאם אבו עצבה, סטודנטית בחוג לתקשורת, סבורה גם היא שמדובר בהצלחה גדולה. "ראיתי במחזה יצירת מופת מיוחדת מאוד", היא אומרת. "השחקנים הצליחו למשוך אותי בכל תנועה ובכל הבעת פנים ורציתי לראות ולהתרכז בהכול. הרגשתי את המאמץ שהם השקיעו כדי להעביר כמות רגשות כזאת בלי לדבר. המחזה הוא אוסף של המון פרטים קטנים שגרמו לרגשות שלי להתחלף כל כמה שניות, משמחה לכעס לעצב, והרגשתי את כולם באופן עמוק. הבנתי שהרעיון המרכזי במחזה הוא על עזיבת האדם את האדמה, שמלווה אותה מאבק גדול של שמירה על הדברים שהוא קשור אליהם ורוצה לקחת איתו. לצערי ראיתי את ההצגה ביום האחרון, כי אילו הייתי רואה אותה ביום הראשון הייתי חוזרת לצפות בה".