יש קורס אנגלית מקוון. כלומר אין. כלומר יש. אולי

 

מזכירות היחידה ללימודי אנגלית כשפה זרה. הזחילה כאידיאולוגיה

בסך הכול רציתי לחסוך זמן וכסף וללמוד אנגלית בקורס החינמי שנפתח עבור כל הסטודנטים בישראל, אבל ביחידה ללימוד אנגלית כשפה זרה לא שמעו על האפשרות הזאת עד שהיה מאוחר מדי • מסע במדינת חלם המוכרת גם כאוניברסיטת חיפה

שחף אמיר

הכול התחיל בדצמבר לפני שנה, כשדפדפתי בעמוד הפייסבוק של אישיות פוליטית חביבה עליי, נפתלי בנט. מבין כל הפוסטים שלו, אחד תפס את עיניי במיוחד: הודעה על מיזם חדש של משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), שבמסגרתו סטודנטים יוכלו ללמוד לרמת הפטור באנגלית בחינם ובאופן מקוון, ולגשת בתאריכים כלל ארציים לבחינת מעבר בעלות של כ-300 ₪. הבשורה הייתה לא פחות ממהפכנית עבור סטודנטית עתודאית כמוני, שעסוקה בללמוד, לעבוד, לעשות מלגה ולשרת בצבא. תוכנית כזו תחסוך לא רק כסף (הקורסים עולים בין 1,000 ל-1,500 שקל), אלא גם את המשאב שכל כך חסר לכולנו – זמן.

כמו כל ישראלית טובה, עשיתי גוגל והתחלתי לחפש מידע שיעזור לי להבין את כל האותיות הקטנות, ובראשן השאלה: האם כבר מותר לשמוח? הממצאים הראו שכבר יש קורסים מקוונים שפותחו על ידי האוניברסיטה הפתוחה, וכל הסטודנטים בישראל רשאים לגשת אליהם. אבל השמחה, כרגיל, הייתה מוקדמת: כשהתקשרתי ליחידה ללימוד אנגלית כשפה זרה באוניברסיטה ושאלתי מה צריך לעשות, למזכירה שאיתה שוחחתי לא היה מושג על מה אני מדברת. מבחינתה, תוכנית המל"ג הייתה דמיונית לחלוטין. ואכן, לאחר בדיקה נוספת התגלה שהסטודנטים באוניברסיטאות אינם חלק מ"כלל הסטודנטים" שעליהם דיברה המל"ג, כי אנחנו לא יכולנו לקחת את הקורסים המקוונים. ולא כי המל"ג לא רצתה, אלא כי האוניברסיטאות פשוט החליטו להתעלם.

 

עמוד הבית של היחידה ללימודי אנגלית כשפה זרה. אתם תחייכו פחות
עמוד הבית של היחידה ללימודי אנגלית כשפה זרה. אתם תחייכו פחות

התחלתי מרתון טלפוני מתיש עם היחידה ללימודי אנגלית כשפה זרה. כל חודש בחודשו הקפדתי להתקשר ולשאול מה שלום הרפורמה והיכן היא עומדת, כדי שאדע אם לבזבז את זמני על קורס באוניברסיטה או להמתין עד שהסטודנטים באוניברסיטאות יוכלו לקחת את הקורס המקוון. ובכל פעם שהתקשרתי נעניתי כמובן בשלילה: המיזם עוד לא יצא לפועל באוניברסיטה – וזאת כמובן כשהמכללות כבר אימצו אותו מזמן.

בתחילת שנת הלימודים הנוכחית הרמתי ידיים, ובכאב רב נרשמתי לקורס אנגלית רגיל. כחביבת הקהל של מרפי, יום לאחר שנסתיימה תקופת השינויים במערכת, המל"ג פרסמה הודעה רשמית נוספת באתר שלה, ובה נאמר כי החל משנה זו כל הסטודנטים יוכלו ללמוד בקורס המקוון. התקשרתי מיידית ליחידה ללימוד אנגלית כשפה זרה. גם הפעם, לא תופתעו לשמוע, למזכירה לא היה מושג על מה אני מדברת.

מאוסה וכעוסה על כך שהאוניברסיטה שמה פס על המל"ג (שאחראית עליה), ניסיתי דרך פעולה אחרת ושלחתי מייל ישיר לראש היחידה, בצירוף ההודעה הרלוונטית של המל"ג. לתדהמתי היא ענתה לי שהיא לא מבינה מה אני מקשקשת – התוכנית אכן פועלת אצלנו באוניברסיטה ואני רשאית לגשת לבחינה באפריל. באותו רגע עמדה בפניי דילמה קשה: האם לשמוח שלא אצטרך לבזבז שש שעות מיותרות באוניברסיטה, או לבכות כי כבר שילמתי על הקורס? כל זה כמובן בהתעלם מחוסר התיאום המשווע בין המידע שמוסרת ראש היחידה למידע שמוסרת המזכירות.

וזהו, ידידיי, סיפור קלאסי על איך דברים מתנהלים במדינה שלנו. "יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה" הוא לא רק ביטוי שגור בשפה העברית, אלא גם תיאור נאמן למקור של החברה הישראלית. זה הולך יד ביד עם התקיעוּת (או הזחילה) כאידיאולוגיה, שמהווה צורת שלטון שנתפסת כהגיונית לחלוטין.

חלקכם ודאי יגידו לי להפסיק לבכות, פשוט לקבל את זה שדופקים אותנו ברוח טובה ושעשוע. אבל אני חושבת שברגע שנפסיק להתעצבן ולנדנד, נעשה אולי את העוול הגדול האפשרי ביותר כלפי הדמוקרטיה הישראלית: כי בכך נאבד את האמונה שאנחנו יכולים להשפיע ולשנות, גם במקומות שבהם נראה שהמערכת מתגייסת כולה כדי להפריע.