למרות תדמיתה הציבורית, גם בעונתה החדשה "האח הגדול" היא מסמך חברתי מרתק שמספק לנו הצצה אל הפינות האפלות של נפש האדם והחברה הישראלית

עומר צימרמן

תגידו מה שתגידו, "האח הגדול" היא תופעה מיוחדת. נכון, התוכנית הזאת, שבה קבוצת זרים עוברים לגור ביחד בבית מרושת מצלמות, נחשבת בעיני רבים לזבל טלוויזיוני. נכון גם שעריכת התוכנית לא תמיד עושה צדק עם המתמודדים או עם האירועים בבית. ובכל זאת, מדובר ללא ספק בניסוי מרתק על טבע האדם.

הצופים בבית מפתחים עניין במתמודדים באופן שהוא לעתים מוגזם ולא בריא, עד כדי הזנחה של משפחותיהם. זה מוזר לכאורה, אבל מוזר פחות אם ניקח בחשבון את האופן שבו החברה המודרנית מתפקדת. אנחנו הרי מכורים לדיווחים על חיינו ועל חייהם של אחרים דרך הרשתות החברתיות וצמאים כל הזמן לתשומת לב. אנחנו אורבים זה לזה באינטרנט ומחפשים הזדמנויות להעביר ביקורת על התנהגותם של אחרים. "האח הגדול" נכנסה לחלל הזה של המדיה החברתיים בצורתם הטהורה ביותר.

צפיתי ברוב עונות התוכנית, וגם אם לרוב לא אודה בכך, בעיניי מדובר באחת התוכניות המגרות ביותר מבחינה אינטלקטואלית שיש כיום בטלוויזיה. מדובר בנוסחה מנצחת שיכולה לשמור על המבנה הקבוע שלה ועדיין להיות שונה כל פעם מחדש. בשונה מתוכניות כמו "The Voice" ו"מאסטר שף", שבהן אחוז הרייטינג ירד כשהצופים התחילו להשתעמם מהפורמט הקבוע, "האח הגדול" (כמו גם אחותה החורגת "הישרדות") ממשיכה ליצור רעש ולשגשג.

במשך עשר עונות הצליח המפיק יורם זק, שזו עונתו האחרונה בתפקיד, ללהק כ-250 מתמודדים שהביאו את הסחורה. אין ספק שחלק מהליהוקים היו שנויים במחלוקת: אנשים אלימים (פיזית ומילולית), גזענים, הומופובים ומה לא. אך  צריך לזכור שהמטרה היא שיהיה ייצוג של מגוון פלחים באוכלוסייה עם ראיית עולם שונה ולעתים מנוגדת, כי אף אחד לא יצפה ב-16 משתתפים חביבים שאוהבים לבלות זמן זה עם זה. צריך קבוצה של אנשים בלי גבולות שיזכירו לנו, גם אם לעתים באופן מוקצן, איך אנחנו נראים כחברה. ההתנגחויות הבלתי פוסקות בין המשתתפים, והחברויות המוזרות לעתים והברורות מאליהן לעתים, חושפות בפני הצופה את פני החברה בנושאים מגוונים: מזרחים ואשכנזים, שוויון בין המינים, הומופוביה, ימין ושמאל, הבדלי גילאים, דתיים וחילונים, פערים השכלתיים ועוד. "האח הגדול" היא מעין מיקרוקוסמוס של החיים.

מרכיב אחד של הסדרה שבולט במיוחד, לפחות בעונותיה האחרונות של התוכנית, הוא האסטרטגיה. המתמודדים מדברים הרבה על עקרונות, על מצפון, על התנהגות אותנטית ועל התחשבות בזולת; אבל כולם מבינים שבסופו של דבר מדובר במשחק אסטרטגי. הם לומדים זה את זה, מבינים מי נגד מי ומנסים דרך שקרים, בגידות, ולפעמים גם חברויות אמיתיות ובריתות להגיע לגמר הגדול ולזכות בפרס הנחשק. כך למשל, מתמודדים מוותרים על פרסים אישיים ומותרות בתוך הבית כדי שלא להיתפס כנהנתנים ואגואיסטים. הם גם מתחברים למתמודדים אחרים שנתפסים בעיניהם כחזקים, על מנת שישמרו עליהם וייקחו אותם איתם הכי רחוק שאפשר. לחלופין, הם מדיחים מתמודדים חזקים במהירות, כדי למנוע תחרות קשה מדי בהמשך העונה. ההתנהלות האסטרטגית של הדיירים הופכת את התוכנית למשחק משוכלל של סיכונים שאי אפשר שלא לעקוב אחריו.

יש שיגידו זה רק משחק, וזה כמובן נכון. אבל זה משחק שבו, בדיוק כמו בחיים האמיתיים, הגבולות של מה נחשב להתנהגות מקובלת וראויה ומה נחשב לבלתי נסבל מיטשטשים ומשתנים – וזה בדיוק מה שהופך את "האח הגדול" למסמך חברתי מרתק כל כך.