חינכו אותי שלהתגייס לצבא ולשרת שירות משמעותי זה חשוב וערכי • לא לגמרי האמנתי, אבל התגייסתי בגלל הפחד והלחץ החברתי • ואז גיליתי איך המערכת הזאת הופכת אותי לרכוש והורגת את הנפש 

שני אור

אני זוכרת אז, כשעוד הייתי ילדה קטנה ותמימה, איך אבא שלי היה אומר לי: "אל תדאגי חמודה שלי, כשתגדלי כבר לא יהיה צבא". ובאמת גם כשגדלתי המשכתי בתמימותי להאמין לו. אבל השנים עברו, והבטחתו של אבי נראתה קלושה מתמיד. זה לא שאבא שיקר לי, הוא פשוט באמת קיווה שאולי את הילדים שלו הוא לא יצטרך לשלוח לשדה הקרב.

בתור קיבוצניקית, גדלתי על התפיסה שלהתגייס לצבא זה חשוב. הכרחי. ערכי. חינכו אותי ש"קרבי זה הכי אחי", ושגם בתור נערה אני צריכה לנסות להתגייס לתפקיד עם התרומה הכי משמעותית. אולם כבר מגיל צעיר ידעתי שאני לא רוצה להתגייס לצבא. לא כי בא לי לטוס לחו"ל ולעשות כסף, או ללמוד ו"להתקדם" בחיים. לא רציתי להתגייס כי הרגשתי שאני לא מאמינה במוסד הזה, בערכים שהוא מגלם. כן רציתי לתרום לחברה שאני חיה בה, אבל לא כך. לא במסגרת הצבאית.

אבל בסוף התגייסתי. התגייסתי בגלל הלחץ החברתי, בגלל החברה שאמרה לי שזה ימנע ממני להתקבל לתפקידים מסוימים בהמשך. התגייסתי כי חשבתי שהתפקיד שבו אשרת כל כך דומה לשירות לאומי שאין הבדל אמיתי בין השניים. אז התגייסתי לחיל החינוך, להיות מורה חיילת במסלול של קליטת עלייה.

אני זוכרת שעוד בגדנ"ע, לפני שידעתי אם אתגייס לצבא או אעשה שירות לאומי, הרגשתי שהגוף שלי מתכווץ מהמדים שנתנו לי ללבוש, שהם צובעים אותי בצבע שלא שייך לי. ביקשתי להימנע אז משיעורי נשק, וכשכל חבריי לכיתה הלכו למטווח, ביקשתי בנימוס שלא להגיע. הסכימו שלא אשתתף בשיעורי הנשק, אבל למטווח חייבו אותי להגיע. למה? אין לי מושג. פשוט כי "ככה". אז בלית ברירה הגעתי. ישבתי בצד על סלע ולא יכולתי לעצור את הדמעות. איך נותנים לילדים בני 16 להחזיק נשק שיש לו פוטנציאל כל כך הרסני? שנועד להרוג בני אדם באופן המדויק והמהיר ביותר? הם ילדים! ילדים שקיבלו צעצוע מסוכן לידיים, אבל הוא לא צעצוע והם לא "משחקים" במלחמה.

חבריי לכיתה לא הבינו למה אני בוכה. הם לא הבינו שהדמעות שלי הן לא רק על המטווח, אלא על המציאות שנולדתי לתוכה. נולדתי להילחם במלחמה שהיא לא שלי, אבל שאמרו לי מילדות שהיא כן.

שלא כמו בגדנ"ע, בצבא לא נתנו לי פטור משיעורי נשק. גם לא נתנו לי פטור מלשאת נשק ולירות בו. המפקדת בטירונות איימה שאם לא אעשה זאת, אהיה חייבת לעבור טירונות כל פעם מחדש עד שאסכים. המחשבה על לעבור שוב ושוב את הסיוט הזה, שבו צועקים עליי ומביאים אותי לקצה היכולת הגופנית והמנטלית שלי, הייתה בלתי נסבלת. אז הסתובבתי שבועיים כשעל גופי נשק, שסימן אותי בחבורות כחולות וצילק את נפשי. במשך שבועיים לא הפסקתי לבכות.

זה לא היה הסוף לדמעות. המסגרת הצבאית לא התאימה לי בשום צורה. לא הבנתי למה מתייחסים אלי בצורה כל כך לא נעימה, לא מכבדת, כאילו אני שקופה. אני בן אדם! אבל לא הייתי. לא הייתי אני. התחושות הללו – של דה-פרסונליזציה, של אובדן העצמי שלי, של היותי רכוש צבאי, הביאו אותי לתחושה של אובדן הטעם. וכך התחלתי גם להימנע מטעמו של האוכל.

ניסיתי להיעלם, אבל האמת היא שבניסיון להצטמצם – זעקתי לעזרה. הגעתי למצב של תת-משקל חמור לפני ששמו לב שמשהו לא בסדר איתי. ולא, זה לא היה גורם צבאי ששם לב, אלא רופאה שהגעתי אליה במקרה כדי לבקש הפניה לבדיקות דם.

לא רציתי להשתחרר מהצבא על סעיף נפשי: שוב, מתוך הכרת הסטיגמה החברתית שיש לאנשים על חיילים שיוצאים על "נפשי". העדפתי לקבל הקלה בתנאי השירות וטיפול, רק כדי שיסומן לי בקורות החיים – שירתה שירות צבאי מלא.

אומרים שצה"ל הוא צבא הומני. אבל אין דבר כזה צבא הומני. צבא לא יכול להיות כזה מעצם היותו. מעצם מהותו. ואם ההגדרה של צבא הומני היא לא להרוג חפים מפשע, אז גם להכיר בהיות החיילים של הצבא עצמו אנשים בעלי ערכים, בעלי צרכים רגשיים… פשוט, אנשים – גם זה הומני.

היום מה שמדיר שינה מעיניי הוא לא העובדה שהתגייסתי לצבא, אלא הידיעה שגם כשאהיה אמא אמשיך לקוות שכשילדיי יהיו גדולים כבר לא יהיה צבא. וגם במקרה שלהם, קרוב לוודאי, זה יישאר בגדר חלום רחוק.

ועדיין אני מקווה.