הדחיינות שלי הפכה בלתי נסבלת. אז הרכבתי לעצמי תכנית גמילה, שאותה כמובן התחלתי באיחור, ושרדתי כדי לספר

נופר לארי

האם גם אתם דוחים את הכנת העבודות עד לרגע האחרון? מתחילים ללמוד לבחינה בלילה שלפני? מחליטים לסדר את החדר בדיוק כשצריך ללמוד למבחן? מעבירים את רוב זמן הלימוד בגלישה ברשתות החברתיות? האם גם אתם אומרים שוב ושוב "תכף" ויודעים שהמשמעות האמיתית היא "לא בזמן הקרוב"? ברכותיי! גם אתם, בדיוק כמוני, סטודנטים דחיינים.

עוד בילדותי, בזמן שחברותיי השקדניות הפכו לדרך חיים את המשפט "אל תדחה למחר את מה שניתן לעשות היום", אני תמיד העדפתי את המשפט "אל תדחה למחר את מה שניתן לדחות למחרתיים" – ומאז ועד היום אני חיה על הקצה. בלימודים, במטלות הבית, בתשלום החשבונות, ובכל הזדמנות שיש משהו לדחות אני דוחה, כמה שיותר וכמה שאפשר. את הקניות בסופר החלטתי לדחות, ואז מצאתי את עצמי מנסה להרכיב ארוחה מאוסף שאריות. את דוחות החניה שהצטברו תכננתי לשלם מיד, אך בפועל יצא שקיבלתי מכתבי התראה.

בתחילה, הלימודים באוניברסיטה לא שינו דבר. התמרון בין הגשת העבודות למבחנים נראה פשוט למדי, והחיים היו קלים. אך ככל שהסמסטר התקדם והלחץ עלה, הבחנתי כי לדחיינות שלי יש גבול ובמהרה אני עתידה לשלם מחיר יקר. את המטלות הגשתי בקביעות שניה לפני שתם מועד ההגשה, ולילה לפני המבחן תמיד הפך ל"לילה לבן".

תגובות המשפחה והחברים למנהג המגונה שלי לא איחרו לבוא, וכשכל אחד סיפק יותר מסיפור אחד אודותי כדוגמה, הבנתי שאני בבעיה חמורה. הם הזכירו לי איך דחיתי שוב ושוב את התדלוק כך שנתקענו בלי דלק באמצע שום מקום, ואיך דחיתי את הטסט לרכב לדקה התשעים. לשלל הסיפורים התלווה גם כינוי חדש – "מדחי אל דחי" הם קראו לי, פעם אחר פעם. במשך השנים הצלחתי להתכחש במיומנות להיותי דחיינית, אך כעת לא נותר מנוס. אחרי אינספור תירוצים והסברים שלא הועילו, החלטתי להתוודות: כן, אני דחיינית. עכשיו, איך אני עושה לזה סוף?

מהיום יש רק הווה

שיטוט קצר באינטרנט העלה אלפי תוצאות, ופתאום הבנתי שאני לא לבד. כמוני יש מיליון! כדי לשנות את ההרגל ולחיות פחות על הקצה, החלטתי לבחון דרכים שונות להתמודד עם דחיינות. על תוצאות כמו גמילה והפרעות נפשיות החלטתי לדלג באלגנטיות, והחלטתי להתמקד דווקא בשיטות פרקטיות ונקודתיות יותר. בשביל הספורט, הכרזתי על שבוע אחד נטול דחיינות מכל סוג, בלי תירוצים והסברים, שבו אנסה לעמוד בזמנים. והרי התוצאות:

אנו הדחיינים חיים בזמן עתיד. לכן החלטתי שמהיום יש רק הווה! עם כל הכבוד לאותיות אית"ן, אולי כדאי לעת עתה שאשים אותן בצד, והדרך לחשוב בהווה עוברת בלדבר רק בהווה. אך בפועל, כשלא הצלחתי לנהל שיחה הגיונית בלי להשתמש בעתיד, הבנתי שהניסיון "לוותר" על העתיד היה חסר סיכוי. מיד חשבתי על כיוון חדש: הצטרפתי לקבוצת למידה של סטודנטים דייקנים וממושמעים שתמיד עומדים בזמנים. הלימוד הקבוצתי בתחילה היה פורה, אך בהמשך הרגיש חונק. אמנם חיפשתי מסגרת ומשמעת ואפילו לחץ חברתי מתון, אך עברתי את הגיל שבו אני צריכה לקבל אישור על כל דבר שרציתי לעשות.

המחנק לא הותיר לי ברירה אלא לנסות ולבדוק כיוון נוסף: אפליקציית ניהול זמן. איך לא חשבתי על זה קודם?! הורדתי מיד את אפליקציית Accountbook שנטען כי היא מומלצת וידידותית, אך מניסיון אישי היא לא זה ולא זה. ההתראות הבלתי פוסקות וההשתלטות המוחלטת שלה על הסלולרי שלי הביאו אותי בתוך דקות ספורות להתחרט על שהכנסתי אותה לחיי. האפליקציה הוסרה מיד, ובמקומה הגיע רעיון חדש: ספורט. התעמלות קצרה לפני הלימוד, כך מספרים, עשויה להעלות את רמת הריכוז. אומנם הודיתי שאני דחיינת, אך אני עדיין לא מוכנה להודות שאני גם עצלנית. נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי לריצה קצרה, שבסופה חזרתי הביתה עם הלשון בחוץ. רמת הריכוז כלל לא עלתה וחמור מזאת – במקום ללמוד בזבזתי את הזמן על מקלחת ושחרור השרירים. כשכל גופי תפוס, הדבר האחרון שחשבתי עליו היה הלימוד.

בתום שבוע נטול דחיינות שהרגיש כמו נצח, גיליתי שמדובר בעסק לא פשוט. השקעתי בלי סוף אנרגיות בהכנות ובמוטיבציה ובניהול סדר זמנים, ובכלל, בלי הלחץ והמתח המוזה לא זורמת. מה גם שדחיינות היא תכונת אופי או אולי ירושה גנטית. אבל העיקר הכוונה.

וכמובן, לא מיותר לציין שגם את הטור הזה הגשתי באיחור.