המחאה כנגד הגיוס לצה"ל מאתגרת את הברית הוותיקה בין המגזר הדרוזי לבין המדינה

הדיל אבורוקן וזוהרה עבוד עיסמי

בישראל, בדומה למדינות אחרות בהן יש קהילות דרוזיות, מפגינים הדרוזים נאמנות ושייכות למדינה. נאמנות זו נובעת ממניעים דתיים ופוליטיים בעיקר, ומשום שהדרוזים אינם מבקשים להקים מדינה משלהם. גיוס החובה לצה"ל הוחל על הגברים הדרוזים ב-1956. וכך זה יותר מ-60 שנה הדרוזים מתגייסים לצה"ל ותורמים את חלקם למדינה. ב-2014 דיווח משרד הביטחון כי 83% מהגברים הדרוזים (נשים דרוזיות אינן מתגייסות מטעמי דת) התגייסו לצה"ל, כך שאחוזי המתגייסים בקרב הגברים הדרוזים, גבוהים אפילו יותר מאלו של המתגייסים היהודים. בהמשך לכך, 421 חללים דרוזים נפלו במערכות ישראל. ואולם, בשנים האחרונות החלו להישמע גם קולות אחרים  בקרב חלק מן  הצעירים הדרוזים. צעירים אלו מביעים התנגדותם לגיוס החובה החל על בני העדה, והם אף הקימו קבוצות המקדמות מטרה זאת.

לאורך השנים, הגברים הדרוזים התגייסו לצבא מכוח חוק, ומתוך רצון לתרום את חלקם למדינה. כחלק מייחוד, או הבדלת העדה הדרוזית משאר הערבים במדינה הכירה ממשלת ישראל ב-1957 בעדה הדרוזית כעדה עצמאית דתית נפרדת. למרות הפרדה זו חשוב להדגיש כי הלאום של הדרוזים הוא ערבי, והם דוברי ערבית.  בהקשר זה, מתנגדי הגיוס, כמו למשל חברי תנועת "אורפוד שעבק יחמיק" (התנגד ועמך יגן עלייך), שהוקמה ב-2014 טוענים כי צה"ל והממשלה אינם מתייחסים באופן שווה לערבים אזרחי המדינה, ועל כן לטענת אנשי אורפוד משום שגם הדרוזים הם ערבים, יבוא היום שבו גם הם יהיו גם קורבן להפקרה זו. בנוסף, טוענים אנשי אורפוד כי היות והדרוזים הם ערבים, הם אינם יכולים להילחם ולאחוז נשק כנגד אויבי המדינה, שהם ערבים כמותם. חיזוק לטענתם מוצאים אנשי אורפוד במקרים של אפליה וגזענות כנגד דרוזים, כמו בעת שצעירים דרוזים לא הורשו להיכנס למועדונים, או כשחיילים דרוזים לא הורשו להיכנס ביחד עם חבריהם לכור בדימונה במהלך תרגיל אבטחה.

"מי זה הערבי שיגיד לי מה לעשות?"

"מטרתה העיקרית של אורפוד היא ביטול חובה הגיוס המוטלת על הצעירים הדרוזים",  מסבירה מיסאן חמדאן תושבת עוספיא ופעילה בתנועה, "זאת תנועה צעירה שלא משתייכת לאף מפלגה, ולא מזוהה עם קבוצה דתית מסוימת. היא מורכבת מצעירים, שמטרתם להיאבק בכל צורות הגיוס שכופה הממסד הישראלי על הפלסטינים. המאבק שלנו שם דגש על ערכים הומניים, ומבקש לחזק את הזהות הערבית הפלסטינית, כאשר בחרנו להתמקד תחילה במאבק נגד גיוס החובה שמוטל על הצעירים הדרוזים. האתגר הגדול שלנו, הוא בנייה מחדש וגיבוש הזהות בקרב הצעירים הדרוזים וחיזוק הקשר בינם לבין העם הערבי. התנועה שלנו מציעה ליווי משפטי ופסיכולוגי לצעירים שמעוניינים בסרבנות. כחלק מהפעילות שלנו אנחנו מקיימים הפגנות מול כלא 6 ליד עתלית, לשם הזדהות עם הצעירים הסרבנים שנמצאים בכלא". מאז הקמת התנועה, פנו אל אורפוד כ-150 צעירים. 16 מהפונים נכלאו משום שסירבו לשרת בצה"ל, ואילו מרבית האחרים שוחררו משירות צבאי בשל סיבות כלכליות, רפואיות ואחרות.

ערוה סיף, בן 22 מכפר יאנוח, הוא אחד מן הצעירים הדרוזים שנשפטו למאסר בכלא צבאי משום שסרב להתגייס לצה"ל. "הקונפליקט שחייתי אתו מגיל אפס, התחיל בפועל להתממש בגיל 15", מספר סיף "כאשר התחלתי לגבש את הזהות הלאומית שלי". סיף הדגים בפנינו את קונפליקט שחווה כבר בגיל הגן, כשהיה מצייר את דגל ישראל לצד הדגל הדרוזי וחוזר הביתה עם התמונה ורואה על הקיר תמונה של יאסר ערפאת. "חייתי בקונפליקט כמו מרבית הצעירים הדרוזים שחלה עליהם חובת הגיוס. ואז אחי התגייס, ואחרי שנה וחצי הוא השתכנע שהצבא הוא צבא שכובש את העם הפלסטיני". לאור הביקורת של סיף על מה שנתפס בעיניו כיחס גזעני ומפלה כנגד הדרוזים הוא החליט לסרב לשרת בצה"ל: "ישבתי בכלא שבועיים, וכיוון שהיה סיקור רב מהתקשורת למקרה שלי השאירו אותי בכלא רק שבועיים, ולא האריכו את המעצר".

לצד מי שסירבו לשרת, ישנם צעירים דרוזים שהחלו לפקפק בצדקת השירות הצבאי לאחר שהתגייסו. ע', צעיר דרוזי מדאלית אל כרמל: "התחלתי את הצבא עם המון מוטיבציה. רציתי להיות לוחם דרוזי ולהמשיך את דרכו של אחי, לכן התגייסתי לגולני. השתדלתי כמה שיותר, אך אחרי כחודש התחלתי להרגיש מוזר. איכשהו, אחרי כל שיחה, או שלב מיון שעברתי עם החבר'ה שלי לקורס הם הבדילו אותי מהם, והעצימו את השוני בינינו, ונתנו לי את הרגשה שאני לא שייך באמת. אחרי שנה וחצי הבנתי שזה לא המקום שלי, בין השאר בגלל הגזענות שנתקלתי בה. למשל, כשהייתי מפקד, נשארנו בבסיס באחד מסופי השבוע. נתתי לחיילים זמן להתפלל, ואחד החיילים ניצל את זמן התפילה לדברים אחרים, ורצה להתפלל אחר כך. הפעלתי את הסמכות שלי וסירבתי להרשות לו להתפלל בזמן שונה משאר החיילים. בזמן שיצאתי מהחדר שמעתי אותו מדבר עם חיילים עלי ואומר להם בנימה מזלזלת: 'מי זה הערבי שיגיד לי מה לעשות?'. כשמבצע 'צוק איתן' הסתיים, התעקשתי שאני לא רוצה להמשיך לשרת בצה"ל. עברתי הרבה כדי לקבל את מכתב הפטור שלי, דיברתי עם  כמה גורמים, ובסוף הסיבה לשחרור היא רפואית-נפשית".

גם יאמן זידאן, עורך דין מבית ג'ן, מביע הסתייגות משירות דרוזים במערכת הבטחון:  "כשהייתי בן 18, לא התגייסתי לצה"ל כמו רוב הצעירים הדרוזים, בגלל שאני מגיע ממשפחה ששכלה שניים מבניה במהלך השירות הצבאי. יחד עם זאת, עבדתי כסוהר בכלא ביטחוני, ואחראי על אסירים פלסטינים. משם התחיל השינוי המהותי שעברתי. ההיתקלות הראשונה שלי עם פלסטינים ועם הסוגיה הפלסטינית היתה במהלך השירות שלי שם. נחשפתי יותר ויותר לסיפורים האישיים שלהם ולעדויות שלהם מהשטח, מהצד הפלסטיני.  כיום, אני חי את האמת הערבית הפלסטינית שלי שאינה סותרת את השייכות  הדתית הדרוזית שלי״

 "אם אפשר לתרום למדינה שבה אני חי, אז אני אתרום"

יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש גם צד שני למטבע, והוא מייצג את הרוב הגדול של הצעירים הדרוזים שמתגייסים לצה"ל בהתלהבות ובמספרים מרשימים, ומוסיפים לשרת את המדינה במסירות. כך למשל, נאג'י עיסמי מדאלית אל-כרמל, בעלה של זוהרה עבוד עיסמי אחת מכותבות הכתבה, ששירת בצה"ל ביחידה מובחרת, והשתחרר מצבא קבע בדרגת רב סרן. "אני עדיין עושה מילואים ותורם למדינה" אומר נאג'י "מתוך אמונה שאם אפשר לתרום למדינה שבה אני חי, אז אני אתרום". נאג'י משוכנע שהשירות בצה"ל תורם רבות למימוש הפוטנציאל האישי של המשרתים הדרוזים, ולהתפתחות האישית שלהם, כמו למשל לימוד העברית והכרה של החברה הישראלית, הבנה טובה יותר של הצבא והמדינה. בנוסף, מבהיר נאג'י, שגברים דרוזים צריכים להתגייס לצה"ל משום שהם אזרחי המדינה וזאת חובתם המוסרית לשרת את המדינה בה הם חיים. ולבסוף, הוא מוסיף שהשירות מסייע לכך שהדרוזים יקבלו זכויות שוות והזדמנויות טובות יותר במדינה, כמו למשל בשוק העבודה. הניסיון הצבאי תורם רבות למי ששרתו, החל מהקניית משמעת ואחריות, ועד לתרגול של עבודת צוות. השירות בצה"ל גם פותח בפני משתחררים אפשרויות לעבודה בשירות המדינה, ובעוד מגוון תפקידים.

ח"כ לשעבר, אמל נסראלדין הוא איש ציבור דרוזי מוכר, המעורב זה שנים רבות בגיוס הצעירים הדרוזים. נסראלדין הוא אב שכול וסב שכול, והוא שהקים את בית יד לבנים הדרוזים בדאלית אל כרמל. "עוד לפני קום המדינה, הדרוזים הרגישו קרבה ליהודים וחתרו לשותפות איתם" מספר נסראלדין, "השירות מעניק לנו תמיכה חברתית, מקנה לנו זכויות ובונה רשת רחבה של אמצעים שבעזרתם ניתן לקדם את הקהילה. יותר מכך, השירות מקנה ערכים ושייכות למדינה שבה אתה חי. אפשר לחשוב על זה בתור יחסים בין אמא לבן, כשהאמא היא המדינה: האמא דואגת לך עד גיל 18, ואז אתה דואג לה בעת זקנה ומחזיר לה את אותו היחס".

כאמור, בשלב זה, הרוב המכריע של הצעירים הדרוזים מצדדים בעמדות של נאג'י ושל נסראלדין. רק בעתיד נוכל לדעת אם לתנועות כדוגמת אורפוד יהיו השפעות משמעותיות על המגזר הדרוזי.