אלמוג וינגרטן סובל משיתוק מוחין – נכות עצבית שגורמת לכאבים ולעייפות קיצונית. אבל מכיוון שהיא אינה בולטת לעין, נדרש זמן רב כדי שאלמוג והסובבים אותו יבינו שהוא לא סתם עצלן. 

אלמוג וינגרטן

תמיד נאמר לי שאני עצלן. לא היה רגע דרמטי ומכונן שבו זה קרה, אבל המסר הזה, רגשי האשם האלה, ליוו אותי כל החיים.

בבית הספר היסודי דחקו בי תמיד המורים לספורט: "למה שלא תנסה יותר?", "אל תוותר ישר". בכיתה ז' נראה שחל שיפור. המורה הבטיח: "תעשה מה שאתה יכול, ואני אתגמל אותך על פי המאמצים שלך". אבל הציון שלו בסוף השנה היה רחוק מלשקף את המאמצים שלי. לעומתו, בשנה שלאחר מכן היה לי מורה ששידר מסר דומה, אך גם עמד בהבטחתו. למרות שהתקשיתי, הוא עודד אותי להצליח ואכן הציון שלו שיקף את מאמצי. הוא הבין את מה שאז לא הבנתי, אבל היום אני מבין: שלא כל האנשים נוצרו שווים, ושלאנשים שונים יש יכולות פיזיות שונות.

השתכנעתי שאני עצלן. לא היתה לי סיבה לחשוב אחרת: לא סבלתי מעודף משקל חמור או מנכות בולטת לעין שיכלו להסביר את הקשיים.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי את הסיבה לקשיים שחוויתי. אני סובל משיתוק מוחין (C.P. -Cerebral Palsy), הפרעה בהתפתחות אזורי המערכת המוטורית הרצונית במוח, אשר גורמת ללקות בתנועה. בעצם זה אומר שאני מתעייף הרבה יותר מהר מאשר אדם רגיל מביצוע פעולות פשוטות. אבל בילדותי לא יכולתי להבין זאת.

לכן גם היום אני מרגיש לא בנוח בעודי כותב שורות אלה – אולי בכל זאת, עדיין, אני סתם מתלונן? אבל הנכות קיימת: לא פעם ולא פעמיים התמוטטתי, תשוש כולי, על השולחן בבית הספר, בלי יכולת לזוז. עם הזמן הפכתי ליותר בריא וחזק משאי פעם הייתי, אבל הנכות נשארה, וגם תישאר. החלמה מלאה לא באה בחשבון.

עצלות היא דבר שקל לילד להבין. יש לה הרבה מופעים ביומיום ובמדיה. לעומת זאת, אין ממש מודעות לנכויות שאינן בולטות לעין, ויש כלפיהן בהתאם גם פחות סובלנות. בדומה לסטודנטים אחרים שנראים באוניברסיטה נעזרים במקל הליכה או בכיסא גלגלים, גם לי יש נכות. אך בניגוד אליהם, איש לא מודע לכך. וזו ברכה וקללה גם יחד: אינני אומר שלנכים אחרים יש יותר מזל, אבל לפחות איש לא יפקפק בהיותם נכים.

הבנתי זאת לראשונה בחודש הראשון של שירותי הצבאי. אמנם כבר אובחנתי כסובל משיתוק מוחין, אבל כאמור לא לגמרי קיבלתי את העובדה שאיני סתם עצלן. עם הגיעי ליחידה שלח אותי המפקד לתורנות אצל הרס"ר, ובאותו לילה התחלתי לחוש ברע. הרגשתי כאילו אני עובר התקף אסטמה. האחראי שיחרר אותי לישון, אולם גם ביום שלאחר מכן חשתי כאבים חזקים, מחנק ועייפות קשה. כך גם היה ביום שלמחרת.

נסער ומיואש, שוחחתי עם אמי בטלפון והיא אמרה לי: "אלמוג, האם אתה צריך לבוא עם כיסא גלגלים כדי שהמפקד שלך יבין שאתה נכה?" בזכות דבריה "נפל לי האסימון". הצבא פשוט לא ידע על הנכות שלי. הנחתי שהצבא מבצע בדיקות ובוחן לעומק את ההיסטוריה הרפואית של החיילים. אז הנחתי.

למרות שהייתי אמור לסגור שבת בבסיס, שיחררו אותי לביתי ועם שובי ביום ראשון נשלחתי לרופאה, שביקשה לראות את כל המידע הרפואי הרלוונטי. הרופאה הסתכלה בטפסים וקראה לאחות. שתיהן צחקו יחד בקול גדול: "מה בחור כמוך עושה בתורנות רס"ר?!" קיבלתי בו במקום פטור מתורנויות, וכך המשכתי לשרת שירות מלא, שכלל גם שבחים רבים ממפקדיי.

ביומיום, אני מקפיד ללכת לישון בשעה מוקדמת כדי לא להיות עייף במהלך יום המחרת. החולשה גורמת לכאבים פיזיים, שמלווים אותי על בסיס קבוע. פיתחתי אל מולם רמת סיבולת גבוהה. לאורך השנים עשיתי טיפולי פיזיוטרפיה מרובים, רכבתי על סוסים, התאמנתי בשחייה וכו'. אבל זו נכות לכן אין באמת דרך לטפל בכאב אלא ללמוד לחיות איתו – ואת זאת עשיתי באמצעות התמיכה והעידוד של האנשים הקרובים לי.

ומזרים אבקש רק דבר אחד: בפעם הבאה שתיראו מישהו שהוא קצת איטי יותר, או שמסרב לבצע פעולה פיזית כלשהי, אל תניחו אוטומטית שהוא עצלן או שאינו שחקן קבוצתי. יכול להיות שבאמת לא בא לו לעזור, אבל גם יש סיכוי שהוא סובל מקושי, שאינכם מודעים לו. אולי הוא פשוט זקוק לעזרה, או להקשבה, או סתם למילה טובה. זה בטח לא יזיק.