בין שביל החומוס לדרך האננס

 

 

החוף בתאילנד. "רוב החוויות שלי כללו היכרות עם חבר'ה ישראלים" (תצלום: סוזן אמסלם)

סטודנטים רבים נוסעים לתאילנד כדי לאכול שווארמה, לשמוע עומר אדם וליהנות מההרגשה שהם בבית מחוץ לבית • אחרים מעדיפים להתרחק מהישראליות הדביקה ולחוות עולם שונה ואקזוטי • סוזן אמסלם ורונלי רוזנפלד, בעצמן בוגרות תאילנד שבחרו במסלולים שונים, שמעו את טיעוני שני הצדדים ומנסות להכריע אחת ולתמיד איזו אופציה עדיפה

סוזן אמסלם ורונלי רוזנפלד

מותו של מלך תאילנד בהומיבול אדוליאדג' לפני כמה שבועות ערער את חיי התיירות הסוערים במדינה והשפיע רבות גם על מי שמהווים מוקד תיירותי משמעותי בה: אנו, הישראלים. חלקם אף הביעו כעס וצער על סגירתם של מקומות בילוי, מסעדות, מסיבות ושאר אטרקציות תיירותיות בשל האבל שהוכרז עליו במדינה.

כבר שנים ארוכות שהממלכה האקזוטית מהווה עבור ישראלים רבים בית לכל דבר: בין אם מדובר בטיול אחרי צבא, בירח דבש, בטיול משפחתי או בנופש קצר מהעבודה, תאילנד היא אופציה מבוקשת מאוד על מפת הטיולים הישראלית. אזורים מסוימים במדינה נחשבים כבר מזמן לסוג של מושבה ישראלית. אי אפשר לצעוד ברחובות קו סמוי בלי לשמוע תושבים מקומיים פונים אליכם בעברית: "רוצה מסאז', אחי?"; "מה כפרה, שייק אננס?"; "בואי מאמי, נעשה לך לק". במסעדות המקומיות המלצר יגיש לכם תפריט בעברית שיכלול את מגוון המאכלים ה"אותנטיים" המוגשים במסעדה: שווארמה בלאפה, חומוס, קוסקוס ופלאפל. וכשתצאו חזרה אל הרחוב שבעים וטובי לב, ותחפשו מקום לשתות בו בירה, תוכלו לבחור בין מסיבה בארק-בר לצלילי עומר אדם לבין ישיבה בבית הישראלי, שם מעדיפים דווקא את מוש בן ארי.

גם מסלולי הטיול שבוחרים ישראלים רבים מוכתבים במידה רבה על ידי החיפוש הזה אחר הרגשה של בית, במה שכבר קיבל את הכינוי הסמי-רשמי "שביל החומוס". אצל אחרים, לעומת זאת, אפשר לאתר רצון מפורש להימנע מהמסלול הזה ולהתרחק במכוון מחיבוק הדוב של ה"ישראליאדה" כדי לחוות את תאילנד ה"אמיתית". האם אחת האופציות עדיפה? ומה חושבים בדיעבד ישראלים שבחרו באחת מהן? כבוגרות תאילנד בעצמנו, וכמי שבחרו כל אחת בנפרד במסלולים שונים, יצאנו לנסות לברר.

שווארמה בבנגקוק. "המסלול המוכר והבטוח" (תצלום: מיכאיל אסטבז, רישיון CC-BY-NC-2.0)

שווארמה בבנגקוק. "המסלול המוכר והבטוח" (תצלום: מיכאיל אסטבז, רישיון CC-BY-NC-2.0)

להסתופף בחיקה החמים של הישראליות

רבים מבוגרי "שביל החומוס" מסבירים שמבחינתם אי אפשר לנצח את התחושה הביתית והנעימה המתקבלת ממסלול שבו מטיילים עם אנשים החולקים אותה תרבות והשקפת עולם. "רצינו להיות בחברת ישראלים, כי בסוף זה נותן לך תחושה טובה", מסבירה לירז בוחבוט, בת 26 מפרדס חנה, שעשתה בדיוק את המסלול הזה. "אלו אנשים שיש להם את אותה התרבות, נושאים משותפים, דברים שמחברים ביניהם, שפה משותפת". גם הדר בן עזרי, בת 25 מקריית מוצקין, בחרה בשביל החומוס: "התחלתי בטיול ג'יפים של 'טנא', משם טסתי לפוקט, קו פיפי, קו סמוי, קו פנגן ולבסוף לבנגקוק. המקומות נבחרו על פי המלצות של אנשים שהיו בהם ונהנו ויכלו להמליץ לי".

אך למרות זאת, מתברר שגם ישראלים שבחרו בפועל בשביל החומוס לא שמחים תמיד להודות שהמסלול שלהם נקבע בגלל הקשר הישראלי. חלק מאמינים שאלה פשוט המקומות האטרקטיביים ביותר בתאילנד. "תכלס, כשתכננתי בבית את מסלול הטיול לפני הטיסה, דיברתי עם חברים שלי על תאילנד וכולם המליצו לי על המקומות האלו", נזכרת יעל רז (25), המתגוררת כיום במעונות הסטודנטים בקמפוס. "הבנתי שאלה המקומות הכי שווים בביקור בתאילנד והחלטתי שאני הולכת על המסלול המוכר והבטוח". מייקל אבן חיים, בן 28 מיוקנעם, מוסיף: "הטיול תוכנן לחודש בלבד, כך שאי אפשר באמת להספיק לראות את כל תאילנד, אז בחרתי לתעדף את המקומות הכי תיירותיים ופופולריים בקרב ישראלים".

פרופ' חיים נוי מהחוג ללימודי תיירות במכללת אשקלון חקר במשך שנים ארוכות תרמילאים ישראלים במדינות שונות. לדבריו יש היגיון רב בנטייה של ישראלים להתקבץ ביחד בטיולים בחו"ל. "התרמילאות הישראלית היא טקס מעבר קולקטיבי", מסביר נוי. "משתתפים בו אלפי צעירים ישראלים מדי שנה במשך עשרות שנים. לעתים הוא משרת איזושהי בריחה מהצבא או יציאה מהמשפחה, אך מדובר בטקס קולקטיבי, כלומר עליו להיעשות ביחד". נוי סבור כי גם למערכת החינוך – או ליתר דיוק, לכישלון של מערכת החינוך – יש חלק בתופעה: "מדינת ישראל משקיעה פחות ופחות במערכת החינוך שלה, מה שמוביל לכך שלצעירים כיום, לפחות אלה שאינם מן האליטה, יש פחות ידע בשפות ובאנגלית בפרט. החוסר הזה בשפות יוצר קושי בתקשורת עם זרים. לישראלים גם אין הבנה בהתרועעות עם תרבויות זרות".

החופים הבתוליים של קו פנגן שבשביל החומוס. "המקומות הכי שווים" (תצלום: סוזן אמסלם)

קו פנגן שבשביל החומוס. "המקומות הכי שווים" (תצלום: סוזן אמסלם)

או אולי עדיף לברוח מישראלים כמו מאש

ובכל זאת, האם ההימור הבטוח על השביל המוכר הוא האופציה היחידה העומדת על הפרק? מתברר שממש לא, ויש לא מעטים שבוחרים במודע ובמכוון להתנתק משביל החומוס, השחוק בעיניהם. קו לנטה, למשל, הוא אי טרופי הממוקם בדרום מערב תאילנד. את עומר אדם לא תשמעו שם, אבל האי הזה מציע לתייר חופים תכולים, אווירה אקזוטית ומופעים חיים של זמרים מקומיים. במסעדות תצטרכו להתמודד עם אוכל תאילנדי אותנטי, ואם חיים נוי צודק ומערכת החינוך לא לימדה אתכם אנגלית כמו שצריך, תהיו בבעיה כי בהעדרם הכמעט מוחלט של ישראלים זו השפה שבה תיאלצו לתקשר. "היינו בקו לנטה שבועיים וזה היה גן עדן", מספרת סימונה רוזנפלד, בוגרת שני טיולים תאילנדיים. "לאורך כל התקופה הזו פגשנו זוג ישראלי אחד והיינו בהלם לראות אותו, כי ישראלים בכלל לא מכירים את המקום". לדבריה של רוזנפלד, ההעדר הזה לא הפריע בכלל ואפילו להפך: "נהנינו מחוסר הנוכחות של ישראלים. יש לנו מספיק ישראלים בארץ, בחו"ל רצינו קצת שקט. כל היום רבצנו על החוף המדהים והמפנק, כשלעינינו ים כחול שקט וצוקים ירוקים גבוהים. הכרנו תיירים מרתקים, שחינו והתפנקנו בשייקים טריים".

אי נוסף בתאילנד שקשה למצוא בו ישראלים הוא קו טאו. שם תוכלו למצוא חופים רבים, נקיים ושלווים, כאשר סביבכם תאילנדים המציעים לחתוך לכם אננס ואבטיח טרי, או לחלופין לקלות לכם תירס חם במקום בתמורה לכמה גרושים. "תחושת השקט והשלווה בחוף הזה היא קסומה", מספרת אורי לב, בת 24 מחיפה, שטיילה בתאילנד אחרי השחרור. "מה צריך יותר מלשכב על פוף, כשברקע מתנגנת מוזיקת צ'יל אאוט, לקרוא ספר טוב ולאכול פירות טרופיים טריים על רקע שקיעה מדהימה? עד אמצע הלילה עברתי מבר לבר ופגשתי את החברים שהכרתי במהלך היום. שתינו בירה, שיחקנו סנוקר, ביקרנו במסיבות בריכה, נהנינו מההופעות החיות וממופעי אש מדהימים על החוף". ישראלים, למותר לציין, לא היו שם.

גם ליטל גרינר, בת 30 ממרכז הארץ, זוכרת לטובה את השהייה נטולת הישראלים בקו טאו, ובמיוחד את הבונגלוס שבהן ישנה – בקתות עץ השוכנות ממש על חוף הים ובהן מרפסת גדולה וערסל מפנק. ""אחד החלקים הכי כיפיים שאני זוכרת מהטיול זה השהייה בבונגלו", היא נזכרת. "שלוות עולמים, התחברות רוחנית, פשוט חתיכה מגן עדן".

חיים נוי אינו מופתע מכך שיש ישראלים שמעדיפים את האופציה הזאת. "תאילנד היא איזושהי צומת שמרכזת הרבה סגנונות תיירותיים", הוא מסביר. "היא מרכזת בתוכה המון אטרקציות, החל מאזורי טרקים ועד לתיירות מין מאוד ענפה. גם שער המטבע מאוד נוח לישראלים ומתאים לתקציב התרמילאי כי זה מאפשר להם לטייל לאורך זמן רב יותר".

בונגלוס באי קו טאו. "פשוט חתיכה מגן עדן" (תצלום: פר סלומונסון, רישיון CC-BY-SA-2.0)

בונגלוס באי קו טאו. "פשוט חתיכה מגן עדן" (תצלום: פר סלומונסון, רישיון CC-BY-SA-2.0)

ונעבור לנימה אישית

ומה באשר אלינו? שתינו "יוצאות תאילנד" גאות, אך כל אחת מאיתנו בחרה בדרך אחרת לטייל. סוזן העדיפה את שביל החומוס, ורונלי בחרה את המסלול הפחות מתויר. עברנו את המסלולים בעצמנו, שמענו את טיעוני שני הצדדים, וכעת ניגש לנאומי הסיכום, כל אחת בנפרד. הבחירה, בסופו של דבר, נשארת בידיים שלכם.

סוזן: נכון, לא צריך לטוס לקצה השני של העולם בשביל להכיר ישראלים או לטעום אוכל ישראלי אותנטי. ונכון גם שיותר מדי "ישראליאדה" עלולה להיות מעיקה או מוגזמת. ובכל זאת, לפגוש ישראלים בחו"ל ולחלוק איתם את החוויה זה משהו שנותן תחושת חיבור ושייכות למדינה הקטנה שהשארנו מאחור. יש משהו בשפה, בחמימות שאפשר להרגיש רק מישראלים, באופן שבו אנחנו מצליחים לזהות זה את זה מקילומטר רק לפי סממנים חיצוניים, בנכונות של ישראלי לעזור לאחר כי אנחנו בעצם משפחה אחת גדולה – כל אלה דברים שאפשר להרגיש בעיקר בחו"ל, כי כשאנחנו בארץ הכול מובן מאליו.

אני זוכרת שכשהגעתי לקו פיפי נפרדתי מהישראלים שטיילתי איתם, ובפעם הראשונה חשתי את דקירת הגעגוע לבית ולמשפחה. למעשה, רוב החוויות שלי כללו היכרות עם חבר'ה ישראלים, החל מטיול הג'יפים של "טנא" שבצפון, דרך המסיבות באיים וההתפננות בחופים המרהיבים (עם משקה קוקוס טרי ומקומיים דוברי עברית), וכלה בארוחת שישי בבית חב"ד בבנגקוק. במהלך הטיול, הכרתי אנשים מדהימים מכל קצות הארץ, ואנחנו שומרים על קשר כבר חמש שנים. לנסוע לתאילנד זה ליהנות משני העולמות בטיול אחד: זה להיכנס למסעדה תאילנדית כדי לאכול פלאפל למנה העיקרית ובננה לוטי לקינוח.

מסיבה בקו פנגן. ליהנות משני העולמות בטיול אחד (תצלום: רוזלין יאנג רוסליה, רישיון CC-BY-NC-2.0)

מסיבה בקו פנגן. ליהנות משני העולמות בטיול אחד (תצלום: רוזלין יאנג רוסליה, רישיון CC-BY-NC-2.0)

רונלי: ובכן, אם הייתי רוצה לפגוש ישראלים שצועקים בקולי קולות ושרים אייל גולן, הייתי יוצאת ל"נתב"ג 24" בלי להוציא אלפי שקלים ולטוס 16 שעות. את השווארמה הכי טעימה שיש אני קונה אצל חיים מתחת לבית שלי, ואני תמיד זוכה גם במחמאה ובצ'יפס חינם. אז בשביל מה אני צריכה לאכול שווארמה דווקא בחו"ל, כשסוף סוף יש לי אפשרות להתמסר לטעמים, לריחות ולמראות שונים?

יצא לי לטייל גם בשביל הישראלי, אבל האי שהכי נהניתי בו בתאילנד היה קו טאו, דווקא כי בו הצלחתי לצאת מאזור הנוחות שופע הישראלים. אכלתי פאד תאי בשני שקל בדוכני רחוב, למדתי לאחוז בצ'ופסטיקס ויצאתי למסיבות שבהן הכרתי אנשים שונים ומרתקים: את ג'יימס, אוסטרלי חתיך שהציע לקחת אותי על אופנוע לחרוש את האי; את קטרינה האוקראינית, שלימדה אותי איך צריך לשתות אלכוהול באמת; ואת דיוויד, מורה ליוגה מקליפורניה שלימד אותי את "אמנות הנשימה" והבטיח שאם אצליח ליישם אותה אזכה בשלוות נפש תמידית. הכרתי גם תאילנדים מקומיים, שלקחו אותי למקומות שלא תקראו עליהם ב"למטייל" או בטריפ אדווייזור, כי התיירים לא פשוט מכירים אותם. קין, למשל, לקח אותי לצלול בחוף מרוחק עם כרישים. אז כן, הייתי צריכה לחרוק שיניים באנגלית, אבל זו הרי המטרה בנסיעות לחו"ל: לאתגר את עצמך, להתפתח לכיוונים חדשים, להכיר צדדים בך שלא הכרת.