המלחמה בהצפת השוק בעורכי דין לגיטימית, אבל הדרך לעשות זאת אינה הכשלה מכוונת במבחני הלשכה
הדר עבו
מה עוד לא נאמר על מספר עורכי הדין בישראל: "הצפה", "מגיפה", "יותר עורכי דין מאזרחים", "כל אחד נהיה עורך דין היום". וצריך להודות, מבחינה סטטיסטית גרידא יש מידה של צדק בדברים: בישראל יש כ-637 עורכי דין על כל 100,000 אזרחים, בהשוואה לכ-161 בממוצע במדינות אירופה – אם כי בדיוק השבוע נחשף כי יותר מ-20 אחוז מהרשומים כעורכי דין בישראל אינם עוסקים בפועל במקצוע. ועדיין, מדובר במספרים גבוהים ללא ספק.
מי שכנראה נבהל מהנתונים הללו הם שני שחקנים מרכזיים בזירה המשפטית. שרת המשפטים איילת שקד ולשכת עורכי הדין. בראיונות שונים הכריזו השרה ובכירים בלשכה מלחמה על הצפת השוק. בעיקרון, זו מטרה הגיונית ואפילו הכרחית. יותר מדי עורכי דין מובילים לזילות המקצוע, וגם להעדר תעסוקה עבור אלפי עורכי הדין שמתחרים על כל משרה שמתפנה. חלק מסממני המאבק כבר ניכרים בשטח: לצד ניסיונות חוזרים לשנות את מבנה בחינת הלשכה, נחתם לאחרונה הסכם בין משרד המשפטים ולשכת עורכי הדין לבין פורום דיקני הפקולטות והסטודנטים, לפיו מי שיירשם ללימודי משפטים החל משנה הבאה יחויב בשנה וחצי של התמחות, במקום השנה הנהוגה כיום.
אבל זה לא נגמר שם. באוקטובר האחרון נרשם שפל חדש, כאשר רק 30 אחוזים מהניגשים לבחינות הלשכה עברו אותה בהצלחה. הנתון המדהים הזה הגיע עד כותלי בית המשפט, שפסל בעצמו מספר שאלות והעלה במעט את שיעור העוברים. לשכת עורכי הדין אמנם מכחישה כי השאלות במבחן היו קשות מהרגיל, ומדגישה כי היא אינה מעורבת כלל בניסוחן, אך מנגד טוענים רבים שניגשו לבחינה כי השאלות בו היו בלתי פתירות בחלקן הגדול, נוסחו באופן מבלבל, ולא שיקפו את החומר הנלמד. חלק מהטענות באו לידי ביטוי בקבוצת פייסבוק מיוחדת הנושאת את השם "זעקת המתמחים והסטודנטים למשפטים".
נראה שהתפיסה הפכה להיות שבמסגרת הניסיון להפחית את מספר עורכי הדין כל האמצעים כשרים, ומילת המפתח היא "סינון". אבל במקום לסנן בהתחלה – כלומר להגביל מראש את מספר הסטודנטים למשפטים – מסננים בסוף; וכך הפכה מדיניות הצמצום למדיניות ההכשלה. די לראות שאחוז העוברים באוניברסיטאות גבוה הרבה יותר מבמכללות, כדי להבין שהבעיה האמיתית היא תנאי הקבלה המקילים מדי במרבית המכללות. האם לא עדיף לפיכך לשנות את רף הקבלה, במקום להכניס את הסטודנטים ללחץ מיותר אחרי סיום הלימודים?
חשוב לזכור שמדובר בדרך כלל בצעירים ובצעירות שעברו פסיכומטרי אחד לפחות כדי להוציא ציון גבוה ולהתקבל לפקולטה הנחשקת, למדו שלוש וחצי שנים בצורה אינטנסיבית מסביב לשעון, הקדישו כמעט את כל חייהם, משאביהם וכספם כדי להשיג את תואר חלומותיהם, נלחמו בשיניים להתקבל להתמחות הטובה ביותר, עבדו 12 שעות ביום במשך שנה שלמה במשרד ששילם להם משכורת מינימום ואפילו פחות, למדו שלושה חודשים לבחינות הלשכה – ובסוף הוכשלו. זו לא העלאת יוקרת המקצוע – זה ביזויו. מדובר בזלזול משווע באנשים שרבים מהם עצרו את חייהם ואף הקריבו זמן משפחה יקר כדי להגיע לתעודה שמגיעה להם.
הטיפול בהצפה מבורך, אבל הוא צריך להיעשות בצורה הוגנת. צריך להתחיל בשקיפות בכל הנוגע למצב העניינים בפועל. הסטודנטים במכללות צריכים לקבל מראש מידע על אחוזי המעבר של בוגרי המכללות, עוד לפני שלוקחים מהם אלפי שקלים ולא מלמדים אותם באופן המקיף הנדרש למקצוע (ואין בכך כמובן כדי לומר שהסטודנטים עצמם אינם טובים או משקיעים מספיק). והסטודנטים באוניברסיטאות לא צריכים לחשוש שחרב מונחת על צווארם בדמות מבחן לשכה שאינו תואם את מה שהם למדו. צריך לחשוב על דרך להבטיח שרף הקבלה יהיה דומה במוסדות השונים, וכך גם רמת הלימוד והדרישות מהסטודנטים.
מי יכפר על עוגמת הנפש שחוו כל כך הרבה בוגרים שחייבים להמתין עד למועד הבא ולחתום אבטלה? בחוג למשפטים מלמדים אותנו השכם והערב שתפקידנו לדגול בצדק, ושעקרון תום הלב חולש מעל כל ענפי המשפט. איה הצדק ותום הלב עכשיו?
