במרץ האחרון צוינה שנה להיעלמותו של הנער מוישי קליינרמן בן ה-17 מירושלים. קליינרמן הוכרז כנעדר לאחר שהובן כי הוא אינו בביתו ואינו בישיבה בה לומד. מהחקירה המשטרתית עלה כי הנער נראה בפעם האחרונה בקבר הרשב"י במירון, ומאז לאיש אין מידע על מקום הימצאו. היחס להיעלמותו ספג ביקורת מצד משפחתו ומצד אנשי ציבור, בטענה כי המקרה נתקל באדישות משטרתית פרק זמן ממושך משום שמדובר בנער חרדי, וזכה להתייחסות רק לאחר שהופעל לחץ ציבורי . "אנחנו מרגישים שאנחנו לבד במערכה", אמרה אמו של קליינרמן ברדיו 103FM לפני כשנה. "למה? אולי זה בגלל שהוא בחור חרדי".

גיטה קליינרמן, אמו של הנער מוישי קליינרמן שנעדר מזה 83 ימים: "זה מחדל של המדינה, אין לי מילים. 83 יום, קרוב ל־2,000 שעות שאנחנו סיוט מתמשך, אין לנו שום קצה חוט. אנחנו מרגישים שאנחנו לבד במערכה, למה? אולי זה בגלל שהוא בחור חרדי". @JudyMozes

— 103FM (@radio103fm) June 17, 2022

טענותיה של משפחת קליינרמן מעלות את השאלה כיצד מטופלת סוגיית הנעדרים בישראל. על פי הצעת חוק שהוגשה בשנה שעברה בנושא, נכון לשנת 2017 ישנם בישראל כ-570 נעדרים שטרם אותרו. מדי שנה, מצטרפים לספירה הזאת כ-15 נעדרים נוספים, שמשפחתם נכנסת לחור-שחור של אי-ודאות, בעל השלכות כלכליות ונפשיות. "4,000 איש מדווחים מדי שנה כנעדרים. מתוכם 400-300 תיקים רציניים, לא סתם ילדים שברחו לכמה שעות. מתוכם, כ-10% לא נמצאים, כאילו בלעה אותם האדמה", מתאר מייק בן יעקב, מייסד והעומד בראש יחידת הכלבנים לישראל, שמסייעת באיתור נעדרים.

יחידת הכלבנים היא אחת משורת גופים המעורבים בחיפוש נעדרים לצד המשטרה, בהם יחידת החילוץ והאיתור של זק"א ויחידת איתור הנעדרים של ארגון ידידים. "יש בעיה של נעדרים בישראל, וזה נופל בין הכיסאות. אנשים הולכים לאיבוד ללא צורך ואפשר למצוא אותם", אומר בן יעקב ומסביר את הקושי של המשטרה לטפל בכל מקרה. "הכל תלוי בקצין התורן ובזמינות של כל תחנה – יש להם פשעים, יש להם רצח ואונס ואלימות במשפחה, אז איזה נעדר חולה אלצהיימר, שנעדר לפני 14 שעות, זה לא הנושא הכי חשוב ובוער כמו הפשעים בתחנה שצריך לפתור", הוא אומר.

הנוהל המשטרתי מגדיר נעדר כאדם שהיה אמור להגיע לביתו או לכל מסגרת אחרת שהוא לן בה, לא חזר לאותה מסגרת או לביתו במשך פרק זמן סביר, ומקום הימצאו אינו ידוע. בנוסף, ישנה הגדרת "נעדר לטיפול מיידי", שהוא נעדר שהחיפושים אחריו מתחילים עם קבלת הדיווח על היעלמותו, ללא תלות במשך ההיעדרות. נעדרים לטיפול מיידי הם קטינים עד גיל 12, קשישים מעל גיל 70, ואנשים במצבים רפואיים או נפשיים שונים שהיעלמותם עלולה להעיד על כך שחייהם מצויים בסכנה. עבור נעדרים שהטיפול בהם אינו מיידי, הפקודה המשטרתית מאפשרת פרק זמן של 24 שעות עד להחלטה על פתיחת תיק נעדר רשמי וקיום פעולות חקירה ראשוניות.

משפחת קליינרמן עם מתנדבים מיחידת הכלבנים, ביולי בהר מירון צילום: יחידת הכלבנים

תיק נעדר ייחשב כתיק חקירה פעיל למשך חמש שנים, אולם בהחלטת ראש אגף חקירות במשטרה ניתן לסגור את התיק עוד קודם לכן, אם קצין החקירות במרחב האחראי על הנעדר הגיע למסקנה שנעשו כל פעולות החיפוש האפשריות. החקירה בתיק תחודש אם יתקבל מידע חדש שיכול לסייע באיתור הנעדר, או אם יתגלו דרכי חקירה נוספות. המשטרה גם מפעילה אתר אינטרנט לאיתור נעדרים, ובו פרטי הנעדרים בישראל לצד דרכי התקשרות לתחנת המשטרה הרלוונטית.

צעד ראשון באיתור נעדר, לדברי בן יעקב, הוא הבנת ה"פרופיל" שלו. "יש כל מיני טריגרים להיעלמות וכל מיני פרופילים של האנשים שנעלמים. אלו יכולים להיות ילדים עם אוטיזם, מקרים פסיכיאטריים, אנשים אובדניים, בעלי חוב שרוצים לברוח, דמנציה, אלצהיימר ועוד. ברגע שהגעת למסקנה שמדובר בסכנה, מייד חייבים לדווח למשטרה, יש להם כלים שאין לנו. הם יבדקו בתי חולים, האם נעצר, האם הגיע לגבולות. אם הוא יצוף, זה יאפשר למשטרה לדעת שמישהו דיווח עליו", מבהיר בן יעקב, אך מוסיף כי גם לכלבים יש יתרונות. יש להם "יתרון בכל תא שטח שבו אדם יכול להסתתר – אם זה בורות, שיחים, אזור מיוער. הכלב יכול לתת אינדיקציה ולהוביל לנעדר, מה שאדם בתוך ג'יפ או אפילו רגלית, לא היה רואה, מריח או שומע", הוא אומר.

צילום: מתוך אתר הנעדרים של משטרת ישראל

בעת חיפוש נעדר, לזמן יש משמעות קריטית. במרץ האחרון התפרסם סיפורה של יוליה זץ, תושבת הקריות, שנעדרה במשך כחודש בגין חובות כלכליים שצברה, ואותרה לאחר שנאלצה להגיע לבית החולים במצב של היפותרמיה. מקרה נוסף שזכור לבן-יעקב היטב, הוא המקרה של דניאל ברנזון מאשקלון. ברנזון פוטר מעבודתו, יצא מביתו עם כדורים ועם אלכוהול, והתמקם בחורבה נטושה בתוך יער בקרבת ביתו. "הוא איבד הכרה ומצאנו אותו אחרי יומיים וחצי. כלב זיהה אותו. הוא היה בבית חולים והשתקם, ומאז הוא פועל ומתראיין בתקשורת כדי לעודד אנשים לא לעשות את אותה טעות".

"לא נעים לקבל מכתב על הבן שלי, שלא נמצא"

מי שמכירה מקרוב את תחושת המשפחות של הנעדרים היא ורדה מיניביצקי, מייסדת עמותת "בלעדיהם". את העמותה, שנועדה לסייע למשפחות, ייסדה מיניביצקי יחד עם בעלה שוקי המכהן כיו"ר לאחר שב-11 באוקטובר 2014, נעלם בנם דניאל וטרם אותר. "אני לא הכרתי בכלל שיש דבר כזה נעדרים, לא עלה על דעתי", היא מספרת. "כשבאתי למשטרה אני לא בטוחה אפילו שאמרתי נעדר, פשוט אמרתי שהוא לא חזר".

העמותה פועלת להעלאת מודעות לנעדרים וכן מציעה למשפחות הנעדרים תמיכה של פסיכותרפיסט והכוונה לגופי חיפוש. "זאת הרגשה איומה שהאדם לא נמצא וכן נמצא, נוכח-נפקד", היא אומרת. "אין לנו מקום שאפשר להתאבל עליו, לבכות. אנחנו נמצאים בין שמיים לארץ". בנוסף, שוקי, רואה חשבון בהכשרתו, מטפל מטעם העמותה בחובות הנעדרים בביטוח לאומי. "אם מישהו מקבל תביעה לתשלום מביטוח לאומי, המשפחה נורא נלחצת. שוקי מתקשר, מסביר שהוא נעדר, ומוותרים להם על החוב. אני עצמי לא נעים לי לקבל מכתב על הבן שלי, שלא נמצא", היא מתארת.

המפגש הלא-נעים מול ביטוח לאומי יצר את הרעיון לצעד הבא של העמותה – הצעת חוק שנועדה להסדיר את הסוגיה המשפטית באמצעות תיאום בין משרדי הממשלה השונים. מיניביצקי מסבירה כי לנעדרים יש "נכסים, והנכסים לא מטופלים כי המשפחה לא יכולה לנגוע בהם. המשפחות לא מקבלות עזרה – לא כספית ולא נפשית, העזרה היחידה שיש היא מטעם העמותה". הצעת החוק כוללת הקמת "ועדה שתסייע לבני משפחת נעדר, ותסדיר שיתוף פעולה מובנה בין כל משרדי הממשלה הרלוונטיים ביחס לטיפול באיתור נעדרים ובזכויות בני המשפחות של הנעדרים".

מהמשטרה לא נמסרה תגובה.