סרט חדש, המביא את קולותיהן של שמונה אימהות בתקופת הלינה המשותפת בקיבוצים, מעורר מחדש שיח על שיטת גידול הילדים שהיתה נהוגה בקיבוצים. יש שמצאו בו הרבה אמת ויש שאמרו כי הוא חד-צדדי. "'ארבע שעות ביום' אינו סרט תיעודי אלא טיפולי. הוא נוצר על מנת להכות על חטא קולקטיבי", נטען בין היתר בדיון שהתעורר בנושא ברשתות החברתיות.

הלינה משותפת היתה שיטת חינוך וגידול ילדים שהתקיימה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-90. בלינה המשותפת הילדים היו ישנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים. במהלך היום שמרו המטפלות על הילדים ובשעות הלילה – "שומרי לילה" (הורים תורנים). התינוקות הובאו לבתי הילדים החל מגיל שלושה ועד שישה חודשים, תלוי בתנאים בכל קיבוץ. ההורים בילו עם הילדים ארבע שעות ביום, מ-15:00 ועד 19:00, ואימהות לתינוקות הגיעו על מנת להניק בכל שלוש שעות. הלינה המשותפת החלה עם בניית הקיבוצים לפני קום המדינה מאמונה לחינוך של שותפות, וכן על מנת לתת להורים זמן לפתח ולבנות את הקיבוץ ואת אדמותיו. רוב הקיבוצים עברו ללינה משפחתית (בבית של ההורים) כבר בשנות ה-80. הקיבוץ האחרון שעבר ללינה משפחתית היה קיבוץ "ברעם" בשנת 1997.

איילת דקל ואוריין צ'פלין יצרו את הסרט התיעודי "ארבע שעות ביום" על סמך ספרה של צ'פלין (הנקרא באותו השם). הוא הוקרן בערוץ כאן לפני כחודשיים והוגדר על ידי הערוץ כ"סרט תעודה המספר את סיפורן של שמונה אימהות שילדיהן גדלו בבתי הילדים בקיבוץ, וכיום עורכות חשבון נפש על חוויית האימהות במה שהוגדר כ'ניסוי חברתי'". בסרט הנשים בעיקר מספרות על הקשיים שעברו כאימהות לילדים בלינה הקיבוצית, על החוקים הנוקשים של הקיבוץ לגבי ביקור ילדיהן, רגשות האשם שהן חוות עד היום ועל הקושי לחשוב אחרת מאחרים בסביבה הקיבוצית.

בקבוצות שונות ברשתות החברתיות, כמו הקבוצה "דברים שקיבוצניקים יודעים", החלו מיד עם הקרנת הסרט לדבר בפתיחות על הלינה המשותפת. חלק רשמו את סיפורי האימה שחוו כילדים וחלק התנגדו לצורה בה הלינה הוצגה בסרט. "הסיפורים של האימהות נוגעים ללב, וראויים לבמה. לצד זה, הרגשתי שהסרט הציג תמונה חד-צדדית", כתב יובל. אורי טען כי הסרט מוטה ומטרתו להציג את הלינה המשותפת באור שלילי. לטענה זו הצטרפו עוד הרבה אנשים, אחת מהן היא מאיה וויס שכתבה: "לדבר, לשחרר, לשתף – בבקשה. להמשיך בהתקרבנות, בהאשמות ובלי לקחת אחריות על החיים, על הבחירות שבידיי ומה עשיתי איתן, זה לא ממש הגון".

"לא נשאר זיכרון מההורים, הם לא היו פונקציה"

בשיחות של "הכרמלית" עם נשים שגדלו או גידלו ילדים בקיבוצים באותן שנים עלו גם עמדות שונות לגבי שיטת החינוך. ענבר (60), שגדלה בקיבוץ שער הגולן, סיפרה מזווית של ילדה שהתחנכה בלינה המשותפת וגם חוותה אותה בתור אמא צעירה. "הייתי ילדה עם הרבה פחדים, גדלנו במקלטים… ברחתי הרבה מהבית ילדים, אני רק זוכרת המון פחד", היא אמרה. ענבר הוסיפה כי אינה מאשימה את הוריה וציינה כי זה מה שהם ידעו ובחרו.

בתור אמא לתינוקת, ענבר סיפרה כי היתה לה הרגשה שמכריחים אותה לעשות את הנורא מכל. "הרגשתי שמכריחים אותי להפקיר את הילדה שלי ולא נותנים לי שום ברירה, אין לי אופציה". כאשר בתה היתה בת ארבע, עזבה ענבר את הקיבוץ. "היו להם (לקיבוץ, ג"ג) כוונות טובות עם אפס מושג מה הם עושים", היא אומרת. לגבי האמירה של אחת האימהות שרואיינו בסרט "ארבע שעות ביום", לפיה לכל ילד שגדל בלינה הקיבוצית יש שריטה, ענבר השיבה כי "לכולם בעולם יש שריטה, כולם סוחבים על עצמם שריטות". לסיום, היא ציינה כי "היה פה (בקיבוצים, ג"ג) רצון באמת ליצור פה משהו שהיה חדש לכולם ולא ידעו איך לעשות אותו".

מבנה ששימש כבית ילדים בקיבוץ שער גולן. הקיבוץ האחרון שעבר ללינה משפחתית היה "ברעם" ב-1997

גם שולה סלע (80), מקיבוץ שער הגולן, חוותה את הלינה הקיבוצית כילדה וכאמא. "מאוד אהבנו אחד את השני, לא נתתי לעצמי דין וחשבון פשוט היה לנו מאוד כיף ביחד", תיארה סלע את התקופה כילדה בקיבוץ. היא ציינה כי המטפלות ממש לא היו כאמא שנייה. "היינו עושים תחרות למי הייתה מטפלת הכי רעה", היא אומרת. בלילה, לדבריה, היה מצוין מפני שהמטפלת לא היתה בסביבה והילדים היו אחד עם השני. היא אף סיפרה כי בתור ילדים הם בכלל לא היו ארבע שעות עם ההורים כי נהנו לשחק אחד עם השני בחוץ. "לא נשאר זיכרון מההורים, הם לא היו פונקציה".

בתור אמא, סלע אמרה כי לא היה לה קשה להיפרד מילדיה וכי הדור שלה היה הרבה יותר מעורב מההורים שלה. "אחר כך כשהם נעשו הורים (הילדים של שולה, ג"ג) אז היה להם ברור שהם רוצים את הילדים אצלם, אבל אז זה היה הכי טבעי, לא היו התלבטויות היה לנו כל כך טוב, וגם לילדים שלי". לדבריה, גם לילדים שגדלו וגדלים בבתים פרטיים יש פחדים – פשוט אותם לא בדקו. לבסוף היא אומרת כי לה ולילדיה היה מאוד טוב וכי אין לה מילה רעה על הלינה המשותפת.

תמר ליבני, 55, מקיבוץ ברקאי השוכן ליד חדרה, עלתה לארץ מארצות הברית בגיל 11 ומהבית של ההורים ישר עברה לבית הילדים, ללינה הקיבוצית. היא סיפרה בין היתר על הקושי עם השפה. "הילדים מצד אחד קיבלו אותי ומצד שני צחקו עליי בגלל המבטא. ורב היום הייתי איתם". לגבי האשמת הוריה, ליבני השיבה כי "להפך, שהיינו בארה"ב לא ראינו את ההורים בכלל… הם היו צריכים להיות יותר מעורבים במה קורה בתוך בית הילדים, אבל אז היה מקובל שסומכים לגמרי על המטפלת ומחנכת". לדבריה, למרות הקשיים, יש לה בעיקר זיכרונות טובים.