מגפת הקורונה גרמה לקשיים ולנזקים רבים. אחד המגזרים שספג מכה אנושה הוא עולם התרבות. למרבה ההפתעה, חברי קואופרטיב האומנים החיפאי מברכים על תקופת הקורונה: "חלקנו מכרנו השנה הכי יפה שמכרנו אי פעם"

צילום:דריה דימיטרובה

"הקורונה מדהימה, היא מדהימה! רובנו פשוט יותר מאושרים", מתבדח שחר סיוון (43) בזמן הביקור שלי בסטודיו הנוכחי שלו ברחוב סירקין 5, צמוד לשוק תלפיות בחיפה. בשביל אומנים כמו שחר, תקופת הקורונה היא כלי עזר להתבוננות עצמית מעמיקה יותר בזכות נטרול רעשי הרקע. "עבודתו של אמן היא להיות סוג של חוקר. הוא חוקר בהתבוננות מה שקורה בחוץ והוא גם חוקר את האופן שבו הוא רואה את העולם, כלומר חוקר את עצמו פנימה. בשביל זה אנחנו צריכים זמן, שקט והרבה רוח".

סיוון הוא אמן, פסל, צייר, רשם, יזם, מורה ומרצה לאומנות. תחום העיסוק שלו נע בין הפרטי – היצירה שלו בסטודיו והמחקרים שלו באומנות, לבין הציבורי – הוראה ויצירת שיתופי פעולה בעיר שאין בה הרבה התרחשות. יחסית למרכזי אומנות, חיפה היא עיר שלא קורה בה הרבה, במיוחד אם אתה לא חלק מבראנז'ה החיפאית התרבותית.

אז למה דווקא חיפה?
"טוב לעשות פה אומנות. הסיבה בעצם שבחרתי לא להישאר בתל אביב היא כי יש פה קצב איטי יותר, שקט יותר ופחות רעש מבחוץ. פחות אופנות של איך צריך להיות, מה שמאפשר לי יותר מרחב לדייק את עצמי לעצמי, בקצב שלי. להתפתח באומנות זה תהליך מאוד מאוד איטי. צריך נורא להיות עם אצבע על הדופק אבל כל הזמן להאט את הדופק וחיפה מאפשרת את זה".

אי אפשר להתעלם גם מההיבט הכלכלי.
"כמובן! כאמן, המקצוע הוא בעצם עצמאי, אני בונה לעצמי את העבודה. זה קצת מקצוע שהוא בין הכיסאות במובן מסוים. חוץ מדירה אני צריך לשכור גם סטודיו. חלק לא קטן מהמניע של כל הפעילות הוא באמת מניע כלכלי, עניין של הישרדות. מחירי השכירות של חיפה מאפשרים לאומנים לעבוד בסטודיו יותר ימים ולא לדאוג לפרנסה שלהם כל הזמן".

סיוון הוא חלק מקואופרטיב אומנים שחיים ויוצרים בחיפה, אשר הקימו מוסדות תרבותיים חשובים בעיר לאורך השנים. "הדינמיקה של הקבוצה היא דינמיקה חברית, קודם כל. התקבצנו בזמנו בעיר התחתית והקמנו את גלריה 'האגף', שזה בעצם היה החלל הראשון שלנו. כל כמה זמן יש למישהו איזשהו חזון שהוא רוצה להגשים ואז אנחנו נרתמים ביחד להגשים את התוכנית שלו". הפרויקט האחרון של חברי הקואופרטיב הוא הקמתו של "הנביאים", בית ספר עצמאי ללימודי אומנות. "הנביאים" מתפרס על חלל גדול של 160 מ"ר, ומועברים בו שיעורים, סדנאות והרצאות. כל אמן מלמד בתחום ההתמחות שלו.

עם תחילת הקורונה, נסגרה האופציה ללמד פנים מול פנים. "בהתחלה גם אנחנו חשבנו שזה לא ממש אפשרי, אבל הדברים שקרו בעקבות המעבר לזום היו מטורפים", נזכרת רותם עמיצור (31), אומנית ויוצרת. ילידת ניו יורק, התברגה רותם די במקרה לקואופרטיב החיפאי אחרי סיום לימודיה ב"סדנא לציור" בירושלים וכיום היא גם מלמד בבית ספר "הנביאים".

המעבר להוראה בזום תרם בצורות רבות לשכלול מערך השיעורים ולקשר בין האומנים לתלמידים שלהם. "אנשים מצליחים להגיע לעומקים חדשים בעבודה", משתפת עמיצור, "עצם זה שהם בחיים לא למדו בבית ועדיין מצליחים לעבוד בסביבה הטבעית שלהם ויכולים אחרי השיעור להמשיך ליצור ולצייר, זהו הישג בפני עצמו. למרות זאת, אני מרגישה שעדיין לא ניצלנו את קצה הקרחון של הזום, מבחינת שיתופי פעולה והאפשרות לארח אומנים מחוץ לארץ".

בנוסף לפעילות השוטפת של בית הספר, סיוון וחברי קבוצתו מצאו דרכים נוספות שאפשרו להם להתפרנס בשנה האחרונה. הם ערכו סיורים לאוצרים ואספני אומנות שהגיעו מכל רחבי הארץ, יצרו פלטפורמות של מכירה באינטרנט ובנו קטלוגים דיגיטליים. "חלקנו מכרנו השנה הכי יפה שמכרנו אי פעם, עם הקורונה. זה באמת קשור ללקחת את המצב הזה בשתי הידיים ולהבין איפה היתרונות שלו", טוען סיוון. "תוך כדי הקורונה עברתי סטודיו, סיימתי לשפץ אותו, התחלתי סדרה חדשה שאותה אני הולך להציג בתערוכה בעוד כשנה, בניתי אתר של העבודות שלי (ביחד עם עידו מרקוס), ייצגתי סידרה שיש בה כבר מאות עבודות, ארבע מתוכן הולכות להיות מוצגות בבינה לאומנות ים תיכונית שתהיה בחיפה".

אלו בהחלט הישגים מרשימים בתקופה מאתגרת כזאת.
"בגלל שיש איזשהו שקט מסביב, אני יכול להתמקד במה שחשוב. דווקא על ידי זה שעוטפים את הבחוץ במובן מסוים, מצליחים להבין מה הדבר הבא הנכון לעשות. ככל שיש פחות טלפונים ופחות פגישות יש פחות רעש, זה מאפשר מיקוד נורא גדול. הבנתי שעם השקט הזה שהקורונה הביאה איתו אני יכול לצלול פנימה ולנסות להתמודד עם הפחדים שלי, עם המקומות השחורים בנשמה, אלה שאתה לא רוצה להסתכל, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. התחלתי פשוט לחשוב עליהם, להרים את התחושה שלהם ומתוך זה – לצייר. ככה בעצם נולדה כל הסדרה החדשה שאני עובד עליה".