למה לכל הרוחות אנשים חושבים שמותר להם לצלם אנשים בסיטואציות מביכות ולהעלות את התמונות לרשת על מנת ללעוג להם?
מאת הדר עבו
הרשת נותנת לנו לגיטימציה לעשות כמעט כל מה שעולה על דעתנו: אנחנו מפרסמים תמונות של עצמנו, חושפים פרטים אישיים, ומגלים המון מידע שאחרים מפרסמים על עצמם. אבל תופעה אחת הפכה להיות שכיחה במיוחד לאחרונה: צילום של זרים בסיטואציות מביכות והפצת התמונות או הסרטונים ברשתות החברתיות. אם זה בשביל הדאחקה הקבוצתית המאחדת, ואם זה מתוך תאוות הלייקים המוגזמת שהפכה למנת חלקנו – התופעה הזאת מטרידה מאוד.
בכל פעם אנשים מוצאים לעצמם איזה ליצן תורן: פעם זה בחור שרואים בבירור שאינו בריא בנפשו, ומתחשק לו לבקש ממישהו זר שיזיז את הווישרים של הרכב כי זה מה שמשמח אותו. ומה עושה אותו אדם? מזיז את הווישרים, ובמקביל מתעד בלגלוג את הבעת השמחה העולה על פניו של הבחור, מעלה לפייסבוק, ותוך כמה שעות הסרטון הופך לוויראלי וחצי מדינה צוחקת על אותו בחור. בפעם אחרת הליצנית התורנית היא בחורה צעירה, גם היא קצת מעורערת, שצועקת על מוכר שיחזיר לה את הכסף שלה. היא בוכה ומתייפחת, והוא מצלם אותה על מנת שכל עם ישראל יוכל לחקות אותה ולצחוק עליה. מה נאמר, קומדיה במיטבה. ואם זה לא הספיק לנו, תכף יגיע גם הצילום של האדם שנרדם ברכבת כשריר נוזל מפיו, ולא חשב, בחוצפתו, שמי שיושב מולו כבר מוכן עם הזום והפלאש; או החיילת שלא הספיקה להתלבש ויצאה מהרכבת חצי לבושה. ישר ל"סטטוסים מצייצים", והשמחה רבה.
תעזבו לרגע בצד את ההיבטים החוקיים והמשפטיים של העניין, את חוק הגנת הפרטיות או את לשון הרע. פשוט תעצרו שנייה, תנשמו עמוק ותחשבו: מי אנחנו בכלל? למה זה נראה לנו לגיטימי לצלם אדם זר ולהפוך אותו במו ידינו לבדיחה קולקטיבית? נכון, יש לפעמים נסיבות מיוחדות, למשל אם מדובר באדם מפורסם ומשפיע המבצע מעשים לא מקובלים, או כשהמטרה היא הוקעה ציבורית של התנהגות פסולה, כמו בסרטון השוקולד במטוס המפורסם. אני לא מכירה את אותה חבורה, ומעולם לא סעדתי איתם במקס ברנר, אבל לדעתי מי שהעלה את הסרטון עשה עמם חסד, כי הוא הראה להם איך הם נראים במראה די מלוכלכת.
אבל ברמה הכללית, הבעיה פה עמוקה מאוד. אנו חיים בעידן שבו מקל הסלפי קודם לחוויה האישית, והפילטר באינסטגרם מטשטש עצב בעזרת גוונים של שמחה. הפכנו למסחטות לייקים אנושיות שעובדות על פס ייצור כדי להשיג עוד ועוד פאנצ'ים. ובתוך התהליך הזה איבדנו את עצמנו. כשהפאנץ' על חשבוננו, עוד אפשר לקבל זאת. כשהוא על אחרים – זה פשוט אסור לנו. תמונות נועדו כדי לתעד רגעים יפים וייחודיים, להוות מזכרת לנו ולדורות הבאים; לא כדי להמציא לעצמנו חיים שקריים, ועל אחת כמה וכמה לא כדי להביך זרים. הם לא ביקשו זאת מאיתנו, הם לא תמיד בריאים בנפשם, וגם אם כן, זה לא מעניק לנו זכות להשתמש בתצלומים שלהם עבור עצמנו בלי ליידע אותם.
אז איפה עובר הגבול? במקום לחפש פרצות וסייגים, אפשר פשוט להפעיל שיקול דעת ולחשוב: אם היה לי אח שלא ממש בריא בנפשו, האם הייתי רוצה שהוא יהפוך לבדיחה לאומית? אם הייתי נקלע בעצמי לסיטואציה מביכה ברחוב, האם הייתי רוצה שהזר ממולי יסריט אותי ויצחק עליי בפומבי? הבחירה המוסרית ברורה מאליה. בסופו של דבר, כולנו בסך הכול אנשים שקיבלו חיבור לאינטרנט, שם משתמש וסיסמה. איש לא המליך אותנו או התיר לנו לעשות כל מה שעולה בדעתנו על חשבונם של אחרים.