מתווה הגז רחוק מלהיות אופטימלי לכלכלה הישראלית, אך התנהלות הממשלה והעומד בראשה בניסיון להעביר אותו היא רעה ומסוכנת בהרבה

מאת עמי גולדברג

סוגיית הגז הישראלי מלווה אותנו כבר לא מעט שנים. המתווה שגובש ועומד לאישור עשוי להשפיע באופן דרמטי על משק האנרגיה בפרט ועל הכלכלה הישראלית בכלל בשנים הקרובות. למתווה יש לא מעט מתנגדים חריפים: פוליטיקאים מהאופוזיציה, אנשי תקשורת, כלכלנים וחלק לא קטן מהציבור הרחב; יש לו גם תומכים רבים, ובהם רוב חברי הקואליציה. מדובר בנושא סבוך, המערב נושאים כלכליים, משפטיים ופוליטיים שלא קל לעקוב אחריהם.

המתנגדים למתווה מעלים טיעונים ענייניים וקונקרטיים בעניין פרטי המתווה עצמו. אך תהיה דעתנו על הטיעונים הללו אשר תהיה, הבעיה הגדולה באמת היא דווקא התנהלותה הממשלה והעומד בראשה, בנימין נתניהו. נשאלת השאלה, עד כמה מוכנה הממשלה ושותפיה למתוח את כללי המשחק הדמוקרטי לטובת אישור מתווה הגז, שיוצר מונופול אנרגטי שהוא לכל הפחות בעייתי?

הנה רק כמה מההיבטים הבעייתיים ביותר שנחשפנו אליהם:

1. הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, אולץ להתפטר וסיים את תפקידו באוגוסט האחרון בעקבות התנגדותו למתווה. גילה סירב לאשר את המתווה המוצע, שלמעשה יוצר מונופול במשק הפקת הגז. כאשר ראה שהוא אינו זוכה לתמיכת ראש הממשלה, לא נותרה לו ברירה. כיום ברור שעקב טעויות של ממשלת ישראל הנוכחית וממשלות ישראל בעבר, המונופול הוא למעשה בלתי נמנע, ולכן יש להתרכז לכל הפחות בקביעת תעריף נמוך ליחידות גז שאינן לייצוא. בחירתו של ראש הממשלה לסכל החלטה מקצועית של רגולטור ממשלתי היא בעייתית במיוחד, הן בנוגע לעצמאותם של הרגולטורים והן בנוגע לתועלת הכלכלית של מדינת ישראל.

2. הממשלה יזמה תיקון בחוק רשות החשמל, שהוביל להתפטרותה הבלתי נמנעת של יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן. התיקון מסמיך את שר התשתיות, יובל שטייניץ, לבחור בעצמו את יו"ר הרשות החדשה שתוקם ב-2016, תוך היוועצות עם שר האוצר ובאישור הממשלה. רשות החשמל היא רשות רגולטורית מקצועית, עצמאית יחסית ולא פוליטית בעיקרון. היא ממונה בין השאר על קביעת תעריף החשמל ויצירת תנאי תחרות במשק החשמל. פרקש-הכהן התנגדה בגלוי למתווה המוצע, והאינטרס של הממשלה להדיח אותה מתפקידה ולשלוט על מינוי ראש הרשות החדש הוא לפיכך ברור.

3. אריה דרעי, אז עדיין שר הכלכלה, סירב להפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, שמתיר לשר הממונה להחריג עניינים מסוימים מחוק ההגבלים כאשר הוא סבור שהדבר נחוץ מטעמי ביטחון או מדיניות חוץ. ההחרגה הייתה נחוצה כדי לעקוף את עמדתו של פרופ' גילה. אז מה עושים? מאלצים גם את דרעי להתפטר, מעבירים את תיק הכלכלה לידיו של נתניהו (המשמש, להזכירכם, גם כשר החוץ, שר התקשורת והשר שיתוף הפעולה האזורי, וזאת בשעות הפנאי מעיסוקו המרכזי כראש ממשלה), ונתניהו מפעיל מיד את סעיף 52.

קשה שלא לפקפק בניסיון למסגר את סוגיית הגז הישראלי כעניין ביטחוני או בעל חשיבות מכרעת במדיניות החוץ, ודאי לא כזה  הגובר על חשיבותו הכלכלית הפנים-ישראלית. לאחרונה נודע גם שמצרים החליטה לא לקנות בינתיים גז מישראל, מה שמעמיד עוד יותר בספק את הניסיון להצדיק את השימוש בסעיף 52 בטעמים כאלה.

4. ומה לגבי הבחישה הבלתי פוסקת של בעלי אינטרסים מחו"ל בעניין בעל חשיבות מקומית גדולה כל כך? נובל אנרג'י היא החברה האמריקנית השותפה ליצחק תשובה בדואופול הגז. לפי פרסומים שונים, החברה מפעילה לחצים אדירים כדי להבטיח את אישורו של המתווה הקיים. בין הלוביסטים שלה ניתן למנות את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, שנפגש בעניין עם שרי האוצר לשעבר שטייניץ ולפיד בניסיון לקדם את האינטרסים העסקיים של נובל אנרג'י. גורמים אמריקניים אחרים יצרו קשר טלפוני גם עם חברי כנסת מהאופוזיציה והפצירו בהם להצביע בעד המתווה. אפילו שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי (שהחזיק במניות של נובל אנרג'י בשווי של עד מיליון דולר, נכון לסוף שנת 2013), ושגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו, מודים כי עסקו בקידום העניין.

בל נהיה נאיביים: ברור שכל מדינה עוסקת בקידום האינטרסים של חברותיה העסקיות בחו"ל, במיוחד כאשר מדובר בארה"ב, שלה היסטוריה שנויה במחלוקת בתחום. ובכל זאת, בעניין רגולטורי פנים-ישראלי בעיקרו, בעל חשיבות עליונה לכלכלה הישראלית, אסור שההכרעות הגורליות יתקבלו בגלל אינטרסים של מדינות זרות. השפעה זו עלולה להיות בעייתית במיוחד לנוכח העובדה שנובל אנרג'י היא שחקן מונופוליסטי בשוק הגז.

אז מה היה לנו עד כאן? שני רגולטורים מרכזיים שפוטרו, הלכה למעשה; שר שהתפטר מתפקידו כי סירב לחתום על עקיפת החלטת הממונה על ההגבלים; שימוש בסעיף חוק תמוה ובעייתי כדי להעביר את המתווה; ראש ממשלה שמחזיק במספר תיקים בלתי נגמר; והשפעה חיצונית מלפנים ומאחורי הקלעים בעניין פנים-ישראלי קריטי. יותר משמתווה הגז הוא איום כלכלי-חברתי על מדינת ישראל, הוא איום על המינהל התקין, על התנהלות הממשלה ועל כללי המשחק הדמוקרטיים.