ברור, ברור, אנחנו היינו פה קודם והאדמה הזאת רק שלנו • וגם של הכנענים • והמצרים • והאשורים • והעמלקים • והבבלים • והמקדונים • והיוונים • והרומאים • והבריטים • והפלסטינים • ואיך שכחנו את הסלאוקים? • אולי הגיע הזמן להחליף את התקליט?

מאת רז פוגל

בטח כבר שמעתם את התלונות: "לדור של היום אין ערכים", "פעם היה פה שמח", "איפה ישנם עוד אנשים", ועוד כהנה וכהנה אימרות שמעידות על כך שהאידיליה שהיא מדינת ישראל חומקת דרך אצבעותינו עם חלוף השנים. אני לוקח בימים אלה קורס אשר מתמקד בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, ובכל פעם שהשם "גורודיש" עולה על שפתיו של המרצה כבר ניתן לשמוע את אנחות הערגה והגעגועים שיוצאות מפי כל השומעים החופשיים המבוגרים יותר שבקורס. צקצוקי הלשון שמגיעים מיד לאחר מכן, כמו שעון שווייצרי, מסבירים לנו בדיוק מה דעתם על הדור שמנהל היום את המדינה.

ובכל זאת: האם אנחנו באמת צריכים להיות מודאגים מה"סכנה" שהערכים שהובילו את המדינה עד היום ייעלמו אט אט מעל פני השטח? ערכים כמו מיליטריזם ואמונה בכוח, שמאז קום המדינה הובילו לעשרות אלפי הרוגים משני הצדדים; אותם ערכים המקדשים את המלחמה וגיבוריה; אותם ערכים שעל פיהם עלינו להילחם תמיד, רק כי האדמה "מגיעה לנו"?

מתוך הסרט "This Land Is Mine". במאית ומאיירת: נינה פיילי

הטענה שיש לעם מסוים זכות בלעדית על אדמה בגלל אבות אבותיהם והשורשים שלהם היא מגוחכת, והדבר נכון במיוחד כאשר מדובר על המדינה הזאת. משחר הימים נתון האזור הקטן הזה, במרכז המזרח התיכון, למלחמות ולשפיכות דמים מתמדת בגלל אנשים שטוענים שהזכות עליו היא שלהם. פעם אלה היו הכנענים, אחר כך המצרים, ובל נשכח את האשורים, ואת בני ישראל, ואת הבבלים, ואת העמלקים, ואת המקדונים שהגיעו לגיחה, ואת היוונים, ואת הסלאוקים (לא הסלובקים החביבים מאירופה), ואת המכבים, ואת הרומאים, וגם את הביזנטים, ואת האימפריה המוסלמית ששלטה תקופה ארוכה יחסית, ואת הצלבנים, ואת העות'מאנים, ואת הבריטים, ואת היהודים ואת הפלסטינים. ובטח פספסתי עוד כמה בחורים שהיו להם מפתחות למקום. אז איך בדיוק עם אחד יכול להגיד בפה מלא שהאדמה שייכת לו באופן בלעדי? והרי כל עם ששלט בטענה שהאזור שייך רק לבני עמו נתקל בעם אחר שחושב אחרת. ואם נביט אחורה בזעם, או בשעשוע, נראה שהפתרון היחיד שעמד תמיד על השולחן היה המלחמה. המלחמה היא הדבר הוודאי והקבוע היחיד בסביבתנו.

לזכות היסטורית חייב להיות סף התיישנות מסוים. צריך להיות גבול. אחרת מה מונע מכל הלאומים שישבו כאן קודם להגיע שוב ולדרוש את אותה חלקת אדמה שהם אכלסו בעבר? מי יודע, אולי הבריטים עוד יחזרו. יש ים, יש שמש, הירקות מעולים, ספוט נהדר.

בינינו, לא באמת ניתן לנכס אדמה. האדמה לא שייכת לאף אחד. אך אם אנו כבר בוחרים לשחק את המשחק הזה, לא כדאי שנפיק כמה לקחים מהדיירים הקודמים של הנכס? אם כבר מסתכלים אחורה, בואו נסתכל על הדברים הנכונים. אולי אז נלמד שערכי המאבק לא מיטיבים עם אף צד. אולי נצליח, ומדובר כמובן על האנשים בשני הצדדים, להתנתק מתחושת הזכאות הטבעית שאנחנו מחונכים אליה באופן כמעט אוטומטי. אולי נצליח באמת להתקדם הלאה. אנחנו לא מיוחדים. הסיפור שנבנה במזרח התיכון הוא סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב. אולי הגיע הזמן שנוותר על הרצון להיות צודקים ונחליפו ברצון להיות חכמים.