כולם החלו את דרכם במועדוני דיבייט ולמדו שם להתווכח ולשכנע • ומה קורה אצלנו? מועדון הדיבייט של אוניברסיטת חיפה כבר זכה באליפות העולם וממשיך לסייע לסטודנטים לפתח את כישוריהם הרטוריים • "זה מלמד אותך לדבר מול קהל ומפתח חשיבה אנליטית וביקורתית", אומרת אנה שרדר, יו"ר המועדון

טופז ירון

באיזו תדירות יוצא לכם להתווכח? בין אם השאלה היא תור מי לשטוף כלים, האם צריך תחבורה ציבורית בשבת, או אם הבחור הזה מתאים או לא מתאים לחברה שלך – קרוב לוודאי שאתם מתווכחים לא מעט. אבל אם בשביל רובנו מדובר בסוגיה די מתישה ולעתים גם מעצבנת, מתברר שיש אנשים שכל כך נהנים מזה שהם הפכו את העניין לספורט תחרותי. קוראים לזה "דיבייט" (או אם תרצו להשתמש במושג הבלתי אפשרי של האקדמיה ללשון עברית, מַעֲמָת), והאנשים שעושים את זה הם בדיוק אלה שאתם לא רוצים להיכנס איתם לוויכוח.

"הדיבייט הוא משחק של רטוריקה אקדמית", מסביר אורי זכאי, לשעבר אלוף העולם בדיבייט, ממקימי ליגת הדיבייט הישראלית והמאמן של מועדון אוניברסיטת חיפה. "זו תחרות אשר בסופה מנצח הצוות שהשופטים חשבו שהיה המשכנע ביותר".

אז בעצם מנצח מי שצודק?

"לא, הדיבייט לא עוסק במי צודק. דיבייט טוב הוא דיבייט שלא מוכרע לאף דובר. כל דובר משכנע אותך לצד שלו, ואתה תשנה את דעתך שמונה פעמים במהלך הדיון".

"להבין את הצד השני לא משנה את הדעות, אלא מחזק אותן"

ההסבר הראשוני הזה אולי מבלבל מעט, אבל בסופו של דבר מדובר במשחק עם כללים מאוד ברורים. בפורמט הדיבייט של הפרלמנט הבריטי, שהוא הפופולרי ביותר בישראל, משתתפים שמונה דיבייטורים המחולקים לארבעה צוותים של זוגות: שניים מייצגים את "הממשלה" ושניים את "האופוזיציה". שני צוותי הממשלה צריכים לטעון בעד הנושא שאותו קיבלו, ושני צוותי האופוזיציה צריכים לטעון נגדו. כל דיבייטור מקבל 15 דקות להכנה ושבע דקות לשכנע את השופטים שדעתו היא הנכונה. ויש גם כללים שמאפשרים למשתתפים להגיב בזמן הנאום: מצאתם חור בטיעון? תוכלו לשאול את הדובר שאלה מכשילה ולהפיל אותו. שמעתם משהו שאהבתם? תדפקו על שולחן ותריעו "היר! היר!" שמעתם משהו שממש לא במקום? תוכלו להיכנס לעולם של "משחקי הכס" ולשאוג "shame!". לצערנו, זריקת עגבניות עדיין פחות מקובלת.

שבע דקות אולי נשמעות כמו לא מעט זמן כדי לבסס טיעון, אבל בפועל הדבר הבולט ביותר בדיבייט הוא מהירות הדיבור – וזו מיומנות נרכשת. "רוב הדיבייטורים המתחילים לא מסוגלים למלא ארבע דקות של נאום", מסביר זכאי. "אם אני אבקש ממך לדבר על נושא שנראה לך שיש לך המון מה להגיד עליו, את תחפשי כמה שיותר דברים להגיד עליו כדי למלא את הזמן. המאגר שלך ייגמר מאוד מהר, את תתחילי להילחץ והסוף ידוע. לעומת זאת, אם אני אבקש ממך לדבר על אותו נושא, אבל הפעם תחשבי על שלושה נושאים שונים שדרכם את יכולה להסביר אותו, כשתהיי לקראת סיום נושא אחד את לא תהיי לחוצה כי יש לך נושא שני, ואז שלישי. אחרי סמסטר אחד בלבד בדיבייט, שבע דקות נראה כמו זמן לא מספק, והאתגר הוא באמת לצמצם".

שאלה מכרעת היא כמובן על מה מתווכחים. נושא הוויכוח, או ה"מושן" (motion) בשפת הדיבייטורים, יכול להיות כמעט כל דבר: מנושאים פוליטיים ומדיניים, ועד שאלות פילוסופיות כמו "האם כדאי לקבל פתק עם הגיל שבו תמות?". לדברי זכאי, ההבדלים בין הנושאים עשויים להיות גדולים מאוד: "יש מושנים סגורים שלא מאפשרים פרשנות, כמו העלאת מיסים למשל. הם הכי פשוטים ואין שם יצירתיות. מושן פתוח זה מושן שהכול בו זה פרשנות. רוב המושנים הם חצי סגורים: הם מגדירים טוב את הנושא ובמקביל נותנים מקום לפרשנות".

מה שמקשה מאוד על המשתתפים, ומהווה בעצם את לב לבו של הדיבייט, הוא שאין להם שום יכולת לבחור את הצד שעליו הם צריכים להגן. כך שגם אם אתה חבר נאמן באריות של הצל, ייתכן שתידרש להסביר למה חייבים להקים פה שתי מדינות לשני עמים. זכאי סבור שבקושי הזה טמון גם המסר החינוכי הגדול של הדיבייט: "דעה אמיתית היא דעה שחשבת עליה, ולחשוב עליה אומר להבין את שני הצדדים", הוא מסביר. "אם את לא נחשפת לצד השני, איך תצליחי להתמודד איתו? יש יתרון בלהבין את הצד השני, לתת לו צ'אנס אמיתי, ואז להגיד – שקלתי את הצד השני בכנות וביושרה, ואני עדיין מאמינה במה שאני מאמינה. להבין את הצד השני כאילו שהוא הצד שלך לא משנה את הדעות, אלא מחזק אותן".

סוקרטס באוניברסיטת חיפה

אמנות הדיבייט מלווה אותנו אלפי שנים. כבר במאה החמישית לפני הספירה השתמש הפילוסוף היווני הנודע סוקרטס בדיבייט כאמצעי להבנת העולם על ידי העלאת שאלות לדיון וקבלת תשובות מחסידיו. כמה מאות שנים מאוחר יותר שכלל המדינאי והפילוסוף הרומאי קיקרו את השיטה כדי לחשוף את עוולות הממשל – מה שעלה לו בחייו. אבל נישאר אופטימיים ונקפוץ להקמת הפרלמנט הבריטי בימי הביניים, שגם אם מטרתו הראשונית הייתה לסייע למלך למשול, הפך עד מהרה לאכסניה לדיון שוקק על מדיניות ומיסים. למעשה, מקור המילה "פרלמנט" במונח הצרפתי ל"לדבר", parler.

המסורת הפרלמנטרית הזאת הפכה לדיבייט התחרותי רק באנגליה של המאה ה-18. מועדון רובין הוד, שנוסד בלונדון ב-1747, היה מעין אבטיפוס של מועדוני הדיבייט המוכרים לנו היום. הוא כלל בין 100 ל-300 דיבייטורים והיה פתוח לכל מי ששילם עבור הכניסה, כאשר נשים נכנסו בחינם ורבע מההכנסות הועברו לתרומות. במועדון דיברו באופן חופשי על פוליטיקה ודת, מה שגרם לגורמי סמכות ממשלתיים לחשוד – ודי בצדק – כי מדובר בחממה של רעיונות שמאלניים רדיקליים.

למרות זאת, הדיבייט שרד את הרדיפות הממשלתיות וממשיך להתקיים גם כיום. למעשה, מנהיגים מפורסמים רבים התחילו את פעילותם במועדוני דייבייט שונים: מנלסון מנדלה, דרך מרגרט תאצ'ר ועד אשף המילים המקומי שלנו, בנימין נתניהו. גם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן ושמונה נשיאים אמריקניים שונים היו חברים במועדונים. הנשיא היוצא ברק אובמה אפילו הצהיר בנאום לילדי ארצות הברית ש"אולי תוכלו להיות ראש עיר או סנאטור או שופט בבית המשפט העליון, אבל ייתכן שלא תדעו זאת עד שתצטרפו למועצת תלמידים או למועדון הדיבייט". וזה עוד לא הכול: גם הרבה מאוד סלבריטאים עברו במועדונים בצעירותם: אופרה ווינפרי, בראד פיט, ג'יימס דין ואפילו אדם סנדלר. אז לא משנה מה חשבתם עליו ב"בילי מדיסון", הבחור דיבייטור!

המועדון ההטרוגני ביותר בישראל

בישראל התחילו מועדוני הדיבייט האקדמיים לפעול בשנות השמונים של המאה העשרים, אבל השגשוג האמיתי הגיע לקראת סוף המילניום. כיום מכיר האיגוד הבינלאומי לחינוך לדיבייט בשמונה מועדונים אקדמיים בארץ, בין השאר באוניברסיטאות חיפה, ת"א, העברית, בר אילן ובן-גוריון. מדובר במספר מרשים למדי כאשר לוקחים בחשבון שבמדינות כמו איטליה ושווייץ יש מועדון דיבייט אחד בלבד.

המועדון באוניברסיטת חיפה הוקם בשנת 1998 על ידי אורי זכאי ונותר אחד מהמועדונים המצליחים והמוערכים ביותר בארץ. פעילים בו כ-35 סטודנטים, אשר מתכנסים פעם בשבוע, בימי שלישי בין 18:00 ל-22:00, כדי לשפר את מיומנויות הוויכוח שלהם. אנה שרדר, סטודנטית שנה ג' בחוגים ללימודי אסיה וספרות אנגלית, היא יו"ר המועדון החיפאי. לדבריה, לדיבייט יש משמעות הרבה מעבר להיותו תחביב לשעות הפנאי. "דיבייט מאפשר לך לבנות את הטיעונים שלך באופן לוגי ומסודר", היא מפרטת. "זה מלמד אותך לקחת רעיונות ולבטא אותם בצורה ברורה ומשכנעת. הדיבייט מלמד אותך לעמוד ולדבר מול קהל ומפתח אצלך חשיבה אנליטית וביקורתית". מן הבחינה הזאת, לדיבייט יש גם תועלות אקדמיות פרקטיות: "לי אישית הדיבייט עזר לבטא את עצמי בשיעורים ובכתיבת העבודות בתואר בצורה הטובה ביותר", אומרת שרדר. "העבודות שלי מסודרות יותר, אני יודעת מתי הטענה שלי חלשה ואני צריכה חיזוק נוסף, מתי אני חזרתית ומתי עדיף לי להיות תמציתית יותר".

אלון מליק, סטודנט שנה ב' לתקשורת ולמדעי המדינה, הוא דיבייטור מתחיל במועדון, המכונה גם "ג'וניור". גם לדבריו מדובר בחוויה מעשירה ומלמדת. "חשבתי שיכולות הוויכוח שלי גבוהות, אבל ההבדל בין להתווכח בחיי היומיום ולהתווכח במסגרת של חוקים ברורים ונוקשים הוא מאוד גדול", הוא מספר. "גם מבחינה חברתית המועדון מאוד מעניין, אבל הוא קשה כי זו מסגרת מאוד תחרותית והרמה מאוד גבוהה. אבל אני אוהב את הרוח הקבוצתית: למרות שמדובר על תחרות שהיא אישית יחסית, או מקסימום בזוגות, עדיין יש רצון בהצלחה של כולם".

מבחינה חברתית, המועדון החיפאי הוא המגוון ביותר בארץ, ואפשר למצוא בו יהודים, ערבים, עולים ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, ועוד. ההטרוגניות הזו תורמת כנראה גם להצלחה, כי המועדון זכה באליפות ישראל ב-2012 ואפילו באליפות העולם ב-2011. גם בליגה המקומית המועדון זכה במספר רב של פרסים, ומדובר בתחרות קשה מאוד: "ליגת הדיבייט הישראלי נחשבת לאחת הטובות בעולם", מספרת שרדר. "אנחנו מתחרים מדי שנה באליפות אירופה ובאליפות העולם מול האוניברסיטאות הטובות בעולם, והישראלים תמיד מגיעים לשלבי הגמר וחוזרים עם לא מעט גביעים". למעשה, בשש אליפויות העולם שהתקיימו מאז 2011, זכו מועדונים ישראליים בארבע אליפויות. אז אם מספרים לכם הרבה פעמים שישראלים פשוט אוהבים להתווכח – זה כנראה נכון, אבל לפחות הם גם לגמרי לא רעים בזה.

מלחמת קיום מתמדת

למרות ההצלחה המוכחת, לא הכול ורוד בסצנת הדיבייט המקומית, והמועדונים נאלצים להיאבק כל הזמן על זכותם להתקיים. "בארץ לא יודעים לעבוד עם פעילויות העשרה", מתלונן אורי זכאי. "אנחנו במלחמה מתמדת כי התעשייה לא נותנת ערך לפעילות שהיא מעבר לציון. יש דברים מוכרים כמו פעילות באגודת הסטודנטים או התנדבות בפר"ח, אבל לא יעניין אף אחד אם תהיי במועדון השחמט. באמריקה זה חלק מהפרופיל, ממה שנחוץ. בישראל זה לא המצב, וזאת לא אשמתה של האקדמיה, זה התרבות שלנו ככה. רק השנה נעלמו שני מועדונים".

ומה המצב בחיפה?

"האוניברסיטה נורא עוזרת לנו. התמיכה שלה נדיבה לאורך שנים ואין לי אף מילה רעה עליהם. זה בעייתי לא בגלל היחס שלהם, אלא כי לא מצאנו את הנוסחה שתהפוך את זה להיות בשר מבשרה של האקדמיה".

ההצטרפות למועדון הדיבייט באוניברסיטה אפשרית רק בסמסטר א', כי השיעורים של תחילת השנה הם משמעותיים מאוד. סטודנטים מכל השנים מוזמנים להשתתף, ולפחות אצלנו יש לכך גם תגמול: אם תחליטו להפוך לג'וניורים, תקבלו שתי נקודות זכות לשנה ועד ארבע נקודות זכות למשך כל תקופת ההשתתפות במועדון. אפילו הדיבייטורים של מועדון רובין הוד לא חלמו על דיל כזה.

בסופו של דבר, אם יש משהו שאפשר ללמוד מהמשתתפים, זה שדיבייט הוא הרבה מעבר ללהתווכח – זה בעיקר להקשיב. זה לראות נקודות מבט שונות וללמוד איך להבין את האידיאולוגיות שלך, להפסיק לצעוק את הסיסמאות הישנות ולחשוב באמת למה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ואיך אנחנו יכולים לבטא זאת טוב יותר. זה לנהל דיון תרבותי אמיתי ולהתמקד בשכנוע ולא בשנאה. מהבחינה הזאת, ייתכן שדיבייט הוא בדיוק מה שחסר לנו בשיח הישראלי.