חוקר התקשורת הבכיר מייקל שדסון ביקר בחיפה ודיבר על אזרחות טובה וזכות הציבור לדעת ("ב-1961 רק 12 אחוז מהרופאים סיפרו למטופלים אם יש להם סרטן") • על איך מקבלים החלטות בעולם גדוש מידע ("רציתי לקנות אופניים ולא ידעתי מה לעשות") • וגם על חיבתו למחזות זמר ולארוחות בוקר ישראליות
יעל הולנדר
למייקל שדסון, חוקר התקשורת הבכיר מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק שביקר השבוע בחיפה, יש דרכים מקוריות להסביר את הרעיונות התיאורטיים המורכבים שעליהם הוא מדבר. בסיום הרצאתו בשבוע שעבר באוניברסיטה החליט שדסון להדגים באופן יצירתי את השינויים שעברה התפיסה של איך צריך להתנהג "אזרח טוב" בארצות הברית לאורך השנים. בשביל להבין את השינויים האלה, הסביר שדסון, לא צריך להבין בתיאוריה פוליטית; צריך רק לצפות ב"משפחת סימפסון": בשנים הראשונות לקיומה של ארצות הברית, האזרח האידיאלי התנהג כמו מארג' סימפסון: הוא היה מוסרי ושוחר טוב, אבל התבטל בפני השלטון והאמין שהפוליטיקאים תמיד יודעים יותר טוב ממנו מה צריך לעשות. במאה ה-18 חל שינוי, והאזרח האידיאלי התנהג כמו הומר סימפסון: הוא לא כל כך התעניין באידיאולוגיות או הבין בסוגיות פוליטיות, אבל נהנה להתווכח עם חבריו על כוס בירה וידע באיזו מפלגה הוא תומך. בתחילת המאה ה-20 חל שינוי נוסף, ששם במרכז את "האזרח המיודע": זה שלא סתם תומך באופן עיוור במפלגה אלא מחפש באופן אקטיבי מידע על מנת לקבל החלטות מושכלות; זוהי כמובן ליסה סימפסון. ואז, עם מהפכת זכויות האזרח של שנות ה-60 של המאה ה-20, הגיע בארט סימפסון: אינדיבידואליסט, אנטי-ממסדי, נלחם באגרסיביות על זכויותיו – אבל לא תמיד מתייחס יותר מדי לזכויותיהם של אחרים.
הדוגמה הזאת מייצגת במידה רבה את סגנונו המבלבל מעט של שדסון: אקדמאי אפור למראה, לבוש בז'קט משובץ, שצולל עמוק לנבכי ארכיונים מצהיבים משנות החמישים ומרצה בקול חלש כשעיניו מושפלות אל עבר הטקסט שמונח לפניו על השולחן – וגם סלבריטאי אקדמאי ששוזר בדבריו אזכורים לתרבות פופולרית ומודה במבוכה בחיבתו למחזות זמר קומיים, שאליהם הוא פוחד לקחת את אשתו הטרייה, ג'וליה זונבנד – בעצמה חוקרת תקשורת מובילה מאוניברסיטת מישיגן – שמעדיפה קונצרטים קלאסיים מסורתיים יותר. להרצאתו, שנערכה ביום חמישי במסגרת סמינר מחלקתי משותף לחוג לתקשורת ולבית הספר למדעי המדינה, הגיעו כמה עשרות מרצים וסטודנטים, והנהירה פנימה נמשכה גם זמן רב אחרי שהכיסאות הפנויים בכיתה הקטנה והלא מספקת אזלו. לא קשה להבין את הקהל: שדסון הוא מהחוקרים המוכרים והנחשבים ביותר בתחום התקשורת, וברזומה שלו אפשר למצוא שמונה ספרים חשובים ועשרות מאמרים מהמצוטטים ביותר בתחום, העוסקים בנושאים מגוונים, מתעשיית הפרסום, דרך אתוס האובייקטיביות העיתונאית, ועד לתרבות הפוליטית האמריקנית.
בהרצאה התמקד שדסון בנושא העומד בלבו של ספרו האחרון – צמיחתה של תפיסת "זכות הציבור לדעת" בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה. כמי שהיה פעיל בעצמו במאבקים של זכויות האזרח בשנות השישים, שדסון מודה שהיה בטוח שאלה השנים הקריטיות שבהן פסה מן העולם התפיסה שראתה במידע משהו שזכותו של השלטון להסתיר מהאזרחים. לכן מה שגילה הפתיע אותו כל כך. בפועל, מתברר שהמהפכה החלה כבר בשנות החמישים, עם שורה של חוקים חדשים שהעניקו לציבור לראשונה את האפשרות לקבל מידע בשורה ארוכה של תחומים שונים: מהזכות לקבל מידע מהשלטון במסגרת חוק חופש המידע, דרך הזכות של צרכנים לקבל מידע על מה שיש במזון שהם אוכלים בזכות החקיקה המחייבת את פרסום המידע על המזון עצמו, כמו גם הזכות לדעת מתי פג תוקפו של אוכל שרכשו, ועד הזכות לדעת איך הצביעו חברי קונגרס או הזכות של חולים לקבל מידע רפואי מהרופאים שלהם. קשה אולי היום להאמין, אבל בשנת 1961 רק 12 אחוז מהרופאים בארצות הברית סיפרו למטופלים שלהם אם הם חלו בסרטן, בין השאר כי הם היו נבוכים מכך שאין להם מה להציע כפתרון; כיום האחוז הזה נושק למאה – גם כי יש יותר אפשרויות טיפול, אבל בעיקר בעקבות השינוי בתפיסת הזכות לדעת, המחייבת העברה של מידע רפואי.
ומה יש לו לומר על ישראל?
תחום העיסוק של שדסון אולי גבה מצח מאוד, והמחקר ההיסטורי שלו מפורט ודקדקני, אבל בתשובה לשאלה הוא ציין בשעשוע כי היו גם סיבות אינטלקטואליות פחות לכך שהתחיל לחקור את הנושא. לדבריו, הוא התקנא בהצלחתו של חוקר מדע המדינה רוברט פטנאם, שמחקריו על הידלדלות ההון החברתי באמריקה מציירים תמונה נוסטלגית ואידילית של ארצות הברית בשנות החמישים והידרדרות מתמדת מאז. הטיעונים של פטנאם אולי נשמעים משכנעים, אומר שדסון, אבל כדאי לזכור גם את כל החירויות והזכויות שלא היו נחלת הכלל באותה תקופה ושהיום תופסים אותן כמובנות מאליהן.
ועם כל החופש הזה לדעת הכול, שדסון מודה גם שלעתים עודף מידע יכול לבלבל ולא להועיל. "לפני כמה שנים החלטתי לקנות אופניים לראשונה זה המון זמן", הוא נזכר, "והייתי מאוד מאוים. בפעם הקודמת שקניתי אופניים היה צריך רק לבחור כמה הילוכים אתה רוצה, ועכשיו היו כל כך הרבה אופציות שלא ידעתי מה לעשות. בסוף בחרתי משהו שיש גם לחבר שלי, כי הוא נראה די מרוצה מהם. כשיש יותר מדי אפשרויות בחירה זה באמת קשה, ואז אנחנו מחפשים קיצורי דרך מנטליים. אנחנו לא יכולים לעבד את כל המידע שאנחנו מקבלים, אז אנחנו עושים כמיטב יכולתנו עם קיצורי דרך".
זה הביקור השני של שדסון בחיפה, אבל לדבריו "בראשון לקחו אותנו רק לאיזה סיור של שעה ולא הספקתי לראות כלום". הפעם הוא וג'וליה הגיעו לכמה ימים, במסגרת ביקור ארוך יותר שבו ישהו גם בירושלים ובתל אביב ואשר מהווה צלע שלישית ואחרונה בחגיגות הנישואים שלהם, שעברו גם בניו יורק (שם התחתנו ושבה הוא מתגורר כיום) ובבודפשט, שממנה מגיעה במקור ג'וליה. (במסגרת המחויבות לזכות הציבור לדעת, הזוג הטרי פתח אתר אינטרנט שבו אפשר למצוא לא רק תמונות שלהם מטקס החתונה וקבלות הפנים שאחריו, אלא גם קאונטר הסופר את מספר השניות המדויק שהם כבר נשואים.)
הוא נזהר מלהביע את דעתו על המצב בישראל ומדגיש שהמחקר שלו עוסק במציאות האמריקנית בלבד, אבל את התנגדותו לחרם האקדמי לא היסס לבטא, והוא מתקשה להבין חוקרים המחליפים לטענתו את התפקיד האקדמי שלהם באג'נדה פוליטית בוטה מדי. כששואלים אותו על ישראל הוא מסתפק במה שזכה לחוות בעצמו: ארוחת הבוקר במלון וארוחת הערב במסעדת רולא, שהיו מצוינות, והנוף החיפאי היפה. מכאן הוא ימשיך ללונדון לפני שישוב לארצות הברית, שם הוא מתכנן להתחיל לעבוד על ספרו הבא. "אני עדיין לא יודע מה הנושא", הוא אומר, "אבל אולי זה יהיה משהו שקשור לשינויים שעברו על מערכת ההשכלה הגבוהה וההשפעה שלה על החברה, איך החינוך לפתיחות ולביקורתיות שינה את הציפיות של האזרחים מהממשל".