ביום רביעי הסטודנטים יוכלו לבחור את נציגיהם באגודת הסטודנטים, אבל התוצאות ידועות מראש וכבר שנים האגודה לא עשתה שום דבר משמעותי • שיטת בחירות מעוותת, אוניברסיטה שמקשה על פעילות ציבורית בקמפוס וההתרחקות מכל נושא פוליטי מובילות לאדישות ולבינוניות • האם יש עדיין תקווה לשינוי?

ניר ברונשטיין

לפני מספר שבועות ייצגתי את האוניברסיטה בכנס בהמבורג שבגרמניה. כשהלכתי ברחבי הקמפוס לא יכולתי שלא לשים לב לשלטים הרבים, לעיתונים ולפוסטרים התלויים ברחבי הקמפוס, שלא נראו כמו הפרסומות שאני רגיל אליהן למסיבות, למסעדות או למבצעים מיוחדים לסטודנטים. באחת מארוחות הצהריים בחדר האוכל ניגש אלינו סטודנט והניח לפנינו עיתון בשחור-לבן שנראה כאילו הוא נלקח מתוך תערוכה על שנות החמישים. מאחר שאני לא מבין את השפה, שאלתי חברה לכנס מה כתוב שם. היא הסבירה לי שהשבוע מתקיימות באוניברסיטה הבחירות לאגודת הסטודנטים. אבל העיתונים לא נראו כמו שום דבר שמזכיר סטודנטים: התמונות בשחור-לבן הראו פועלים במפעל, את בניין הפרלמנט ותמונות של פוליטיקאים שונים. ביקשתי שתתרגם לי את העמוד הראשון. אחסוך מכם את הטקסט המלא, אבל העיתונים היו פוליטיים להפליא. הם עסקו בפליטים, בכלכלה ובפוליטיקה המקומית. שאלתי בתמיהה מה הקשר בין כל זה לבין אגודת הסטודנטים. חברתי הגרמנייה לא הבינה את השאלה. מה זאת אומרת, היא אמרה, זה מה שעושים באגודה – פעילות פוליטית: עיתוני השמאל מפרטים איך הם מתכוונים לקדם את זכויות הסטודנטים העובדים ואיך ניתן לשלב יותר פליטים בקמפוס, ואילו עיתוני הימין מדברים על הגברת התחרות בין חדרי האוכל ועל הסכנות שבהגירה חופשית למדינה.

השיחה הזו גרמה לי לחשוב על המצב באוניברסיטאות בישראל, ובפרט באוניברסיטת חיפה. גם אצלנו יתקיימו השבוע בחירות לאגודת הסטודנטים. אבל הבחירות האלה לא מעניינות אף אחד: בבחירות האחרונות, בשנת 2014, רק 12.5 אחוז מהסטודנטים טרחו להצביע. גרוע מכך, הבחירות האלה גם ריקות מתוכן. אין בהן תחרות אמיתית בין תאים, ולמעשה השנה מתמודדות בהן רק שתי רשימות: "ועד הסטודנטים", תא כללי וא-מפלגתי ששולט באגודה בשמות שונים כבר קרוב לעשור; ותא בל"ד, שבאופן מסורתי מצליח להגניב נציג אחד או שניים אל בין 40 הנציגים באגודה. כל שאר התאים הפעילים באוניברסיטה, מימין ומשמאל, לא לוקחים חלק בבחירות, בעיקר כאות מחאה על שיטת הבחירות שמונעת בפועל כמעט כל אפשרות לייצוג.

כדאי להזכיר איך זה עובד בפועל: לפי תקנון אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, מועצת הסטודנטים מורכבת מ-40 נציגי אזורים. ה"אזורים" הללו מאחדים באופן מלאכותי בין חוגים שאין ביניהם שום קשר אקדמי הגיוני: כך למשל הוצמדו החוג לפילוסופיה והחוג למערכות מידע. מטרתה העיקרית של החלוקה לאזורים היא להבטיח תת-ייצוג כמעט מוחלט של הסטודנטים הערבים, על ידי "צימוד" של חוגים באופן שיבטיח רוב יהודי. נוסף לכך, חוגים שבהם יש מספר גדול של סטודנטים ערבים מקבלים גם תת-ייצוג מספרי, כאשר הנציג הנבחר בחוגים שיש בהם רוב של סטודנטים ערבים מייצג בפועל מספר גדול הרבה יותר של סטודנטים מבחוגים אחרים (למשל, נציג החוגים לסיעוד ולבריאות נפש קהילתית ייצג 477 סטודנטים, בזמן שהממוצע בשאר האוניברסיטה הוא נציג לכל 196 סטודנטים). התוצאה של שיטת הבחירות הצינית הזאת ברורה: בבחירות 2012, למשל, הצביעו 25 אחוז מהסטודנטים בקמפוס עבור הרשימה המאוחדת של התאים הערביים, אבל רק נציג אחד של התא נכנס למועצה בת 40 החברים. השיטה מבטיחה שגם תאים פוליטיים אחרים הזוכים לאחוזי תמיכה גבוהים יחסית  לא יזכו לייצוג.

אפילו בזירה החיפאית לא עושים כלום

וכמו בכל תחום אחר בחיים, כאשר אין תחרות הבינוניות חוגגת. מספיק מבט קצר בעמודי הפייסבוק של אגודות סטודנטים אחרות בארץ כדי לראות את ההבדל במידת המעורבות והעשייה בין האגודה שלנו לשאר האגודות. כך לדוגמה, אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון תקיים בקרוב את שבוע "הכל פוליטי", שבו יוזמנו פוליטיקאים, אמנים ואנשי ציבור מובילים לשוחח עם הסטודנטים על חשיבות המעורבות הפוליטית. אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית מנהלת מאבק ארוך למען תלמידי הווטרינריה, שלא זוכים לשכר עבור תקופת ההתמחות הארוכה שלהם. ובאוניברסיטת תל אביב התגייסה אגודת הסטודנטים למאבק של עובדות הניקיון המועסקות בחדי חברות קבלן. ואצלנו? אף אחד אפילו לא זוכר מתי נאבקה האגודה למען מטרה משמעותית כלשהי.

זה לא חייב להיות כך. שינויים פוליטיים רבים לאורך ההיסטוריה התחילו ממאבקי סטודנטים. שביתות הסטודנטים של 1968 בצרפת שלחו את הגנרל דה-גול הביתה והובילו לשינוי עצום במדינה. כך גם מחאות הסטודנטים נגד מלחמת וייטנאם ואפליית השחורים בארצות הברית. ואילו אצלנו, הסטודנטים יוצאים להפגין מעט מאוד, ורק כשהדבר נוגע לכיסם הפרטי. אפילו במאבקים המקומיים הגדולים שמתרחשים במפרץ חיפה – המלחמה נגד זיהום האוויר, הדרישה להוצאת מכל האמוניה מהעיר, המאבק להורדת מחירי הארנונה – קולם של הסטודנטים כמעט ולא נשמע.

וזו לא רק אגודת הסטודנטים שהיא הבעיה. האוניברסיטה בעצמה היא אחת מהאוניברסיטאות שהכי מקשות על פעילות פוליטית בתחומה. תקנון הפעילות הציבורית בקמפוס מאפשר לקיים הפגנות רק פעמיים בשבוע, בשעות מסוימות, ועם שלל תאריכים ומועדים שבהן אסור להפגין בכלל – כשהתוצאה הסופית היא שבפועל מותר להפגין בקמפוס כ-20 שעות בשנה. את ההפגנות עצמן מותר לערוך רק מתחת לגשר שבין הבניין הרב-תכליתי לבניין המדרגה – מקום שולי וצדדי שאין לו נראות רבה. כך קרה שכשתא "אופק" של מפלגת העבודה ביקש לקיים באוניברסיטה מפגש פתיחה חגיגי עם ח"כ שלי יחימוביץ', נאלצו ראשי התא להעביר את המפגש אל מחוץ לתחומי האוניברסיטה, בשונה מחבריהם בטכניון שקיבלו לטובת מפגש עם ח"כ אראל מרגלית אולם שלם בשעה וביום שביקשו.

ניצנים של שינוי

ולמרות כל זאת, אפשר למצוא גם שביב של תקווה. השנה אפשר לראות תאי סטודנטים פוליטיים שמנסים לקום לתחייה. תא "לביא" (המזוהה עם הליכוד), תא "אופק" (של מפלגת העבודה) ו"מגמה ירוקה" מגייסים סטודנטים ומקיימים פעילות ענפה, והתאים הערביים בקמפוס משלבים בין פעילות פוליטית לבין מתן תמיכה לימודית לסטודנטים.

אגודת הסטודנטים היא המקום שאליו הפעילות הזו צריכה להתנקז, ותפקידה של האגודה הוא לעודד פעילות זו ולתמוך בה. למרבה הצער זה לא קורה. שיטת הבחירות לאגודה לא מאפשרת ייצוג אמיתי לסטודנטים, והאוניברסיטה עצמה ממשיכה להקשות על פעילות פוליטית בתחומה. הדרך לשנות את המצב היא באמצעות נציגות סטודנטים אקטיביסטית ופוליטית, שתפעל למען הסטודנטים, לשינוי תקנון הפעילות הציבורית, ולמען מטרות חשובות באמת – ולא רק עבור בירה חינם בהפסקה או הנחה של חמישה אחוזים בפאב.