מתוך 365 ימים בשנה, באוניברסיטה מותר להפגין 20 שעות ברוטו במצטבר • סטודנטים המבקשים להפגין נדרשים לצלוח שלל מכשולים ביורוקרטיים, כולל משלוח מראש של כל מה שיוצג בהפגנה • האוניברסיטה: אנחנו מאשרים כמעט את כל הפעילויות
סופיה חייטין
"הפעילות הציבורית של חברי קהיליית האוניברסיטה בין כתליה מהווה חלק משלים של פעילותה האקדמית של האוניברסיטה. האוניברסיטה רואה כחובתה לאפשר לחברי קהילתה להביע באופן מלא דעות, השקפות ואמונות, ולקיים ביניהם שיח. האוניברסיטה רואה בעיקרון חופש הביטוי תנאי יסודי לקיומה, ואת החינוך לתרבות של חופש הביטוי כאחת ממטרותיה".
ההצהרה החגיגית הזו פותחת את תקנון הפעילות הציבורית של אוניברסיטה חיפה. אולם רבים מאלה שניסו לארגן בשנים האחרונות הפגנה או אירוע פוליטי גילו שבין המילים למעשים פעורה תהום. הרטוריקה היפה של התקנון מתנפצת אל קרקע המציאות, כאשר הנהלת האוניברסיטה מערימה עוד ועוד קשיים ביורוקרטיים בפני סטודנטים המבקשים לממש את זכותם הדמוקרטית לחופש הביטוי.
הפער הזה מהדהד בעיקר בשיחות עם סטודנטים פלסטינים באוניברסיטה, שחווים את הקשיים הללו על בשרם: "מלמדים אותנו על חופש הביטוי ועל חשיבותו, ושבוע לאחר מכן מונעים מאתנו להתבטא ולהפגין", אומר אחמד מסאלחה מתנועת אבנאא אלבלד (בני הכפר). נדמה כי מחויבותה המוצהרת של האוניברסיטה לערכי חופש הביטוי מתגמדת לעומת שאיפתה לשמור על שקט תעשייתי ולהגן על תדמיתה.
מותר להפגין מאחורי הצמחיה
קבוצה של סטודנטים ומרצים באוניברסיטה מנהלים מאבק ארוך שנים כנגד הנהלת המוסד, בשיתוף עם ארגוני חברה אזרחית דוגמת עדאלה והאגודה לזכויות האזרח. אחד הפעילים במאבק הוא ד"ר אילן סבן מהפקולטה למשפטים. בשיחה עמו, הוא מבקש להצביע על שלוש בעיות מרכזיות בנושא ההפגנות בקמפוס: זמן, מיקום וקשיים ביורוקרטיים.
על פי התקנון, הפגנות מותרות רק יומיים בשבוע, ביום שני וביום רביעי, וגם זאת רק בתקופת הלימודים ולא בקיץ. ביתר השנה אסור להפגין (גם לא לקראת תחילת שנת הלימודים ובתקופת הבחינות). השבועיים הראשונים בכל סמסטר חסומים לכל פעילות ציבורית, וכך גם ימי החג הנופלים על יום שני או רביעי. לכך הוסיפה האוניברסיטה גם את השבוע שבו מתארח בה חבר הנאמנים של האוניברסיטה, ודיקן הסטודנטים הוסיף איסור הפגנה במשך כל השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון. ואם לא די בכך: ההפגנות מתאפשרות רק בזמן ההפסקות (כחצי שעה ברוטו) של השעה 12:00 או 14:00 באותם שני ימים; וביום שבו מתקיים אירוע ציבורי אחד לא יאושר אירוע ציבורי שני. לסיכום: מתוך 365 ימים בשנה, האוניברסיטה מאפשרת להפגין במשך כ-20 שעות ברוטו במצטבר!
סוגיה נוספת שאותה מבקש סבן להדגיש היא מיקום ההפגנות: על פי תקנון האוניברסיטה, ההנהלה היא שמקצה את השטח לפעילות ציבורית. מאחר שמטרתה של פעילות כזו היא לעורר תשומת לב לסוגיה ציבורית, ברור שמיקום זה אמור להיות בולט ומרכזי. בפועל, המיקום שהאוניברסיטה מייעדת להפגנות אינו במקום מרכזי בקמפוס, והוא נמוך טופוגרפית ואף מוסתר על ידי צמחיה. זאת בעוד שכל פעילות ברחבה המרכזית מול קפא דשא מותנית בהסכמת אגודת הסטודנטים, שלעתים קרובות מנצלת את המקום לפעילות בידורית או מסחרית.
באוניברסיטה, יש לציין, לא רואים כל בעיה במצב הנוכחי. "כמו במקרים רבים של ערכים חשובים, שלעיתים מתנגשים, השאיפה שלנו היא לשלב ביניהם עד כמה שניתן", מסביר דובר האוניברסיטה, אילן יבלברג. "במקרה הזה, השאלה היא כיצד עלינו לאפשר את חופש הביטוי ככל הניתן מבלי שזה יפגע ביכולת שלנו לאפשר לסטודנטים ולסגל להתמקד בפעילות האקדמית. אנו מאמינים כי הנהלים שומרים על איזון ראוי: הפעילויות מותרות במרבית השנה, בשני ימי הפעילות המרכזיים בשבוע ובשתי ההפסקות המרכזיות – בהן רוב הסטודנטים אינם בשיעור. המיקום היחיד המותר להפגנות הוא 'כיכר ההפגנות', מקום שמרוחק עשרות מטרים בודדים מקפה דשא וממוקם בדיוק מול גשר הכניסה לבניין רבין, אחד המקומות ההומים בקמפוס".
"התבקשנו לעשות דברים הזויים"
גם סטודנטים שיצלחו את מסלול המכשולים התקנוני הראשוני יגלו שהדרך לאישור הפעילות המיוחל עוד ארוכה. לעתים נדמה שהאוניברסיטה מנסה להתיש את המארגנים באמצעות הערמת קשיים ביורוקרטיים שונים. סבן מפרט: "לפעמים הדיקן מעכב את האישור ואומר: 'לא פניתם אליי בזמן כזה וכזה', 'אתם חייבים להיות אחראים להתנהגות של המפגינים', 'תגידו לי מה יהיו הסיסמאות' – כל מיני דברים שלא כל כך מסתדרים עם חופש הביטוי בישראל".
אחמד מסאלחה מספר על הקשיים שנתקל בהם כשניסה לארגן הקרנת סרט ואירוע מוזיקלי לציון יום הנכבה לפני כשנתיים: "התבקשנו לעשות דברים הזויים כדי לקבל אישור, כמו שליחת לינק לשיר 'מולדתי', ונדרש מאתנו להעביר את השמות של הסטודנטים שהולכים לנגן בפעילות, בנוסף לנוסח ההזמנה".
באוניברסיטה מתעקשים שלכל ההגבלות יש סיבות טובות. דובר האוניברסיטה מסביר: "הבקשה להגיש מראש את החומרים היא כדי שלא נאשר פעילות שאינה עומדת בקנה אחד עם חוקי המדינה. ראוי להדגיש: לא היה מקרה אחד, לפחות בעשור האחרון, שבו פסלה האוניברסיטה כרזה, סיסמה או כל ביטוי אחר רק בגלל שהתוכן לא מצא חן בעיניה. לגבי הבקשה לקבל מראש את המשתתפים – מדובר במשתתפים שמגיעים מחוץ לאוניברסיטה ואינם שייכים לקהילת האוניברסיטה. חובתה של האוניברסיטה לדעת אילו גורמים חיצוניים מגיעים לאירועים, ובוודאי שאין למארגנים שום בעיה לדעת מראש את מי הם הזמינו".
באוניברסיטה מדגישים שבפועל אין כמעט אירועים שאינם מאושרים. "בשנת תשע"ה אושרו למעלה מ-100 פעילויות והשנה, שעדיין לא הגיעה למחציתה – אנו מתקרבים לכ-80 פעילויות שאושרו", מציין הדובר יבלברג. "מול מספר זה ניצב המספר 0, לגבי פעילויות שלא אושרו. בעשור האחרון לא אישרנו שני אירועים ציבוריים הכוללים הרצאות. בשני המקרים הנימוק שלנו היה שקיימת סכנה לפגיעה בסדר הציבורי. שני המקרים הגיעו לבית המשפט ובשני המקרים בית המשפט קיבל את עמדתנו ואת שיקול הדעת שלנו והשאיר את ההחלטה על כנה". דיקן הסטודנטים, פרופ' חנן אלכסנדר, מוסיף: "כמובן שאנחנו רוצים לאפשר חופש ביטוי, אבל אם יש אירוע שאנחנו חוששים או שיש עדות מספיק גבוהה שאירוע כזה יכול לגרום לפגיעה בסדר הציבורי או בשלום הציבור, בדרך כלל על הבסיס הזה אנחנו לא מאשרים אותו. כמעט כל דבר אחר אנחנו מאשרים. בסדר גודל של 95-90 אחוז של הפניות אנחנו מאשרים".
"יש בעיה רצינית עם חופש הביטוי בקמפוס"
למרות נימוקי האוניברסיטה, התחושה בקרב רבים בקמפוס היא שהמכשולים הביורוקרטיים השונים, שחלקם לפחות מעוררים סימני שאלה, נועדו לייצר "אפקט מצנן" שימנע חלק גדול מהפעילויות עוד טרם שלב הבקשה לאישור: אם מפני שלא ניתן לעמוד בדרישות כמו מסירה מראש של כל חומר שעשוי להיות מובא על ידי משתתפים בהפגנה, ואם מפני שצפוי שבקשות לפעילות יידחו בשל אי-עמידה בדרישות פורמליות שונות. סבן מציין שלא תמיד היה המצב בקמפוס בעייתי כפי שהוא היום, ולדבריו נקודת המפנה במדיניות האוניברסיטה הייתה אירועי אוקטובר 2000. "נשיא האוניברסיטה דאז בעצם הטיל מצב חירום בתחום של חופש הביטוי", הוא מסביר. "הוא השעה את הפעילות הציבורית. אחרי זה הגיע שינוי תקנון שנותן סמכות להשעות את חופש הביטוי בקמפוס, וזה באמת מופעל מדי כמה זמן".
בשנים האחרונות המאבק באוניברסיטה עבר גם לפסים משפטיים. סבן: "יש המרצת פתיחה שהוגשה לבית המשפט המחוזי וערעור לבית המשפט העליון – מרצים הצטרפו לסטודנטים להתדיינות נגד האוניברסיטה [כנגד סמכותו של נשיא האוניברסיטה להשעות כליל את חופש הביטוי בקמפוס – ס"ח]. זה לא מאוד שגרתי, אבל לא הרגשנו בעיה עם זה, כי באמת יש בעיה רצינית עם חופש הביטוי בקמפוס". עד כה לא הניב המאבק המשפטי פירות משמעותיים, והצדדים ממתינים להכרעת בית המשפט העליון בנושא.
בקרב הפעילים בקמפוס יש תחושה שהאוניברסיטה מנסה להתיש את המתנגדים לה. "אני חושב שבהנהלה הבינו ש, אוקיי, אתם מאיימים, אתם פונים דרך האגודה לזכויות האזרח, דרך עדאלה, אבל הכלבים ינבחו והשיירה תמשיך", אומר סבן. "זה לדעתי מנגנון חכם שלהם. הם פשוט שוחקים אותנו. אלה משחקי חתול ועכבר. אנחנו מצדנו מנסים להתיש את הדיקן ולהראות לו שההחלטות שלו לא יעברו בשלווה".
"צריך להתעקש על זכויות"
האיום על חופש הביטוי בישראל מורגש כמובן גם בקמפוסים אחרים בארץ, אולם לדברי הפעילים המצב בחיפה שונה מהותית. "אני חושב שההבדל [בין חיפה למוסדות אחרים – ס"ח] הוא בהתייחסות ובהתגייסות של אנשים כבדי משקל", מסביר סבן. "באוניברסיטה העברית היה לפני כשנה וחצי פיזור בכוח של מפגינים. אנשי סגל בכירים הגיבו לזה, ונשיא האוניברסיטה היה קשוב וביקש שינוסח תיקון לתקנון. אחד הדברים המדהימים בתקנון הזה הוא שאין דרישה לרישיון מוקדם לחלק גדול מהאירועים הפוליטיים". בחיפה, לעומת זאת, "יש רגישות גבוהה ומחשבה שחיפה זה לא כמו תל אביב או ירושלים – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את מה שהם מרשים. אנחנו צריכים להשיג שקט תעשייתי כמעט בכל מחיר. אני חושב– ואני אומר את זה בכאב – שזאת טקטיקה שמצליחה מבחינתם. התוצאות הן גרועות, אבל אני חושב שהם מצליחים".
ובכל זאת, המרצים והסטודנטים נחושים להתמיד במאבק. סבן מבקש להדגיש שמנקודת מבטו מדובר בעניין עקרוני: "אני חושב במונחים של זכויות. לבני אדם יש זכויות, גם אם התוצאה נראית לי כך או אחרת, וצריך להתעקש על זכויות". הוא מוסיף כי עבור סטודנטים פלסטינים רבים, האוניברסיטה היא מקום המפגש המשמעותי הראשון שלהם עם הממסד הישראלי: "כשאין הבדל בין גוף כזה מרכזי של החברה האזרחית לבין הממשלה, זה לא עושה טוב. אם היה נוצר הבדל, אם האוניברסיטה הייתה אומרת: 'החברה הישראלית הולכת בכיוון לא טוב, אבל אני רוצה לסמן כיוון אחר' – היה לזה כוח מאוד חשוב. אני לא יודע אם בחברה הישראלית בכלל, אבל בוודאי בציבור של הסטודנטים שנמצא בתוכה".