איך נפלתי ומצאתי את עצמי במופע האימים הדוחה של אדיר מילר

עינב רוזנברג

עד תחילת לימודי התואר לא הבנתי שהאמונות והדעות שלי לגבי שוויון מגדרי נכנסות תחת ההגדרה של "פמיניזם". בתמימותי, חשבתי שכולם כמוני שואפים לשוויון מלא, והביטויים הגסים לאי-השוויון המגדרי מקומם בעבר. שלוש השנים האחרונות היו בשבילי תהליך של למידה וחקירה, אבל למרות שהעמקתי בנושא, חשבתי ששגרת חיי נותרה זהה ל"קודמת", פרט לחוש הביקורתיות שהלך והתעצם. ואז בחודש שעבר הלכתי, מרצוני החופשי יש לציין, למופע האימים לפמיניסטיות המכונה גם מופע סטנד-אפ של אדיר מילר.

ממש כמו ההתפכחות הפמיניסטית שלי, ההבנה שהמופע מזעזע לא הכתה בי בבת אחת. ההופעה נפתחה באלתורים מוצלחים ומצחיקים, והקהל, שמנה 4,000 איש, לא הפסיק לשאוג מצחוק ולמחוא כפיים. לאט לאט, אדיר ניווט את האלתורים לקטעים שהכין מראש. אני מניחה שהוא כיוון לדבר על היחסים המורכבים שבין המינים, אבל יצא לו במקום זה השוביניסט הפרימיטיבי, ואני הרגשתי שאני תקועה עמוק בשנות התשעים.

לאורך המופע היה מוטיב חוזר: אדיר מצהיר על הערצתו לנשים, ואז צוחק חצי שעה על כמה שהן רעות, שתלטניות, מניפולטיביות, חסרות היגיון ונעדרות שליטה עצמית בקניות. שזה מצחיק!! ומאוד מקורי. וזה המשיך: בשלושת החודשים הראשונים של מערכת יחסים, הסביר אדיר, אין ריבים. נחשו למה? כי האישה אוגרת את כל הכעס ומתמרמרת בשקט, מחכה שהטרף יילכד ברשת, ואז חושפת את פרצופה האמיתי! ורגע, איך אפשר לזהות גברים נשואים? גברים שאין להם טיפת שמחת חיים, כי האישה לקחה להם אותה! חחחח!

לשמחתי, הזיכרון שלי כל כך גרוע שהבדיחות סרות הטעם כבר נראות לי מטושטשות ורחוקות. אבל כמה קטעים בכל זאת קשה לשכוח. למשל, אדיר התחיל אלתור על כמה גברים חסרי אונים מול רשימת הקניות בסופר, ובאיזה קטע נשים בכלל רוצות שהגברים יעזרו בבית? (לא עברנו את ה"לעזור" לפני עשור?). אחרי שהצהיר שאף גבר לא יודע איזו אבקת כביסה לקנות בלי לשלוח לאשתו תמונה לאישור, אדיר בחר זוג אקראי מהקהל ושאל את הגבר איך הוא מתמודד עם האתגר העצום. וראה זה פלא, הגבר נקב מיד בשם האבקה ואמר שהוא מסתדר יפה מאוד גם בלי "אישור" של אשתו. זה היה קצת שובר לב כי זה שיבש לאדיר את התסריט, אבל לא קומיקאי בחסד כמוהו ייבהל, וכעבור שנייה הוא התעשת וצעק: "אז אתה קוקסינל!". הבנתם? כי גבר שיודע מה קורה בבית שלו הוא לא גבר אמיתי!

משם זה רק הלך והידרדר, ואני עברתי מצחוק מתגלגל לחיוך מאולץ שבחצי השעה האחרונה כבר הפך לפרצוף זועם. בעלי, שהפתיע אותי עם הכרטיסים למופע, לחש לי באוזן "תשתחררי". לרגע חשבתי שהוא צודק, שאולי הלכתי רחוק מדי עם הפמיניזם שהרס לי את היכולת ליהנות מהומור. ואז הרגע חלף, ועניתי לו וגם לעצמי שאין לי ממה להשתחרר. הבנתי שבמשך שעה וחצי שמעתי דברים שמנוגדים לכל תפיסת העולם שלי, שמנציחים את כל מה שאני מאמינה שהוא פסול ולא נכון. שזה לא רק שהבדיחות לא הצחיקו אותי, הן פשוט עצבנו אותי מאוד.

לקראת הסוף אדיר הסיר את כל המסכות. הוא טען שלפני 40 שנה המצב לא היה כמו שהוא היום: אז לגבר היה כבוד וכולם ידעו את מקומם. לאחר שהביא דוגמאות מהעדה הגרוזינית (כן כן, המאסטרפיס הקומי כלל גם בדיחות גזעניות), ואיך גבר גרוזיני הולך לזונה בלי שאשתו תגיד לו מילה, שאל אדיר: "מי כאן נשוי 40 שנה?". כשאחד הזוגות באולם הצביע, אדיר צחק עליהם שהם פרה-היסטוריים (שלום לך מודעות עצמית) ושאל את הגבר אם הוא אי פעם החליף טיטול. כשהגבר ענה שהוא היה שותף מלא בגידול הילדים גם לפני 40 שנה, אדיר עשה פאוזה דרמטית. "אז אתה המניאק שהתחיל את כל זה? למה עשית לנו את זה???".

הבדיחות המשיכו גם אחרי זה, אבל לי כבר לא היה אכפת. ובכל זאת, בתוך מופע השוביניזם הגדול הזה היו לי גם כמה נקודות אור: אותם גברים שיודעים מה קורה אצלם בבית, שאחראים על גידול הילדים בדיוק כמו האישה, אלה שפשוט לא משתלבים בנרטיב המבזה שאדיר מנסה להנציח.

החוויה הזאת פתחה את עיניי, והתחלתי לשים לב להומור ישראלי שוביניסטי וסקסיסטי בכל מקום. נאור ציון השווה נשים לדאע"ש, חן מזרחי השווה את בריטני ספירס לזונה כי היא העזה לעשן במרפסת במראה מרושל, ואפילו המיעוט הנשי בסטנד-אפ מנציח את פערי המגדר. הפנמתי שאני צריכה לברור את התכנים שאליהם אני נחשפת והחלטתי לצאת למסע חיפושים אחרי הומור איכותי בארץ ובחו"ל. כעת רשימת הצפייה שלי כבר מוכנה ליום שאחרי תקופת המבחנים, ואני? לא יכולה כבר לחכות! מזל שהפמיניזם שיבש לי את חוש ההומור.