הנשים המדהימות שהופיעו בפסטיבל יערות מנשה התשיעי הוכיחו שיש כאלה שקוראות להעצמה נשית, ויש כאלה שפשוט עושות את זה

טופז ירון

בשנה שעברה הלכתי לפסטיבל יערות מנשה והתאהבתי. יש בפסטיבל הזה שילוב של מוזיקה מעולה שלא שומעים בגלגל"צ (וחבל!), אמנות, חברים טובים, אווירה סוחפת של קלילות וזרימה שמרחפת בכל מקום. והכי חשוב: בריחה ממציאות חיי הסטודנטית ליומיים וחצי.

כבר בדרך חזרה ידעתי שבשנים הבאות לא אפספס את המאורע הנפלא הזה, והשנה עמדתי בהחלטתי והגעתי לפסטיבל התשיעי. גם הפעם חזרתי עם חברים חדשים, עם הרבה קלוריות מיותרות ועם רשימת שירים ארוכה שנכנסה לפלייליסט; אבל חזרתי גם עם תחושת העצמה, בגלל כל הנשים המרשימות שהופיעו ולאט לאט משתלטות על עולם מוזיקת האינדי בישראל.

זה התחיל עם יעל דקלבאום ואנסמבל תפילת האמהות, שעלו בין שתי הופעות של גברי משפחת בנאי והראו לקהל מה זה כוח נשי. כל אחת מהנשים גילמה דמות שונה – הדתייה, המזרחית, האשכנזייה, המאצ'ואית, המלאה, הרזה – בקיצור, קשת רחבה של ייצוג נשי שהוכיחה שאנחנו יכולות לבוא בכל מיני צורות וכולן עוברות במה. דקלבאום שילבה בשירים גם זמרת ערבייה, זמרת יפהפייה ממוצא אתיופי וקטעי שירה של משורר יהודי מצרי, והנה לכם מופע שמשלב כמעט כל זהות ישראלית. (רק מה עם הצ'רקסים? אולי בפעם הבאה). היא עצמה עמדה במרכז בשמלת גלבייה לבנה, עם גיטרה ונוכחות מרשימה, וביחד כולן הפיקו מלודיות סוחפות של פולק נעים ושירים מעוררי תקווה שהביאו את הקהל להצטרף לשירה המעודדת אחדות נשים למען השלום. גם מי שלא הכיר את השירים – ואני ביניהם – נהנה מכל רגע. השילוב של ביטחון עצמי, גיטרה, בלונד ושירים על שלום ואהבה לא יכול שלא להפוך את דקלבאום לג'וני מיטשל ישראלית, ואם מישהו יכול לגרום לנו להאמין ששלום אפשרי בימים שלנו, זאת היא.

מאוחר יותר באותו ערב עלו על במת העץ האינטימית גל דה פז ועפר עמיחי להופעה אקוסטית מלווה בגיטרה יחידה. עמיחי הוא זמר מעולה עם שירים טובים, אבל כולם, כולל הוא עצמו, ידעו שלא בשבילו הבמה התמלאה בקהל נרגש. דה פז, שלהקתה The Paz Band חיממה ערב לפני את אירוסמית', היא פרפורמרית נדירה שמגיעה לעוצמות קוליות שלא היו מביישות את ג'ניס ג'ופלין. לא סתם היא הזמרת המובילה של הלהקה שלה, שאט אט נכנסת לתודעה הישראלית גם מחוץ לעולם האינדי. דה פז היא גם הזמרת המובילה בלהקת ההיפ הופ המקומית Lucille Crew, אבל היא מסוגלת למגנט קהל גם בעזרת קולה וגיטרה בלבד. כולם נדהמו אל מול היכולות שלה בהופעה חיה נטולת גימיקים, יודעים שעוד כמה שנים הופעה אינטימית כזאת לא תתאפשר כי היא תמלא אצטדיונים. למרבה הצער דה פז לא ביצעה את "Careless" הנהדר למרות דרישת הקהל, אך לפחות קינחנו את הערב עם גרסה אקוסטית לשיר הדגל של הלהקה, "Got to Stay Alive".

למחרת הגיעה להקת הפופ אינדי התל אביבית Lola Marsh, שהגיחה להופעת צהריים ממש באמצע סיבוב הופעות עולמי. לולה מארש הוקמה ב-2013 על ידי יעל שושנה כהן וגיל לנדאו והוחתמה במהרה על ידי חברת תקליטים גדולה. במרכזה ניצבת כהן, וגם אם לנדאו נכנס לתמונת הלהקה בתוכנייה, אי אפשר להתכחש לכך שהיא עמוד התווך על הבמה. האישה הקטנה הזאת היא פצצת אנרגיה שגורמת לכל הבנים לרצות אותה ולכל הבנות לרצות להיות כמוה. הביטחון העצמי וההנאה מההופעה נשפכים ממנה כשהיא זזה בריקוד מהפנט ומגניב לצלילי השירים, והיא מחליפה בין גיטרה ליוקללה בלי בעיה ומרימה את הקהל עם כפיים ושיתוף בשירים אפילו כשלא מדובר בשירים קופצניים מלכתחילה.

אני תמיד חוזרת מפסטיבלים עם תחושה טובה. גם אם הייתי חולה, גם אם נצליתי בשמש, תמיד אני חוזרת עם אנרגיות מחודשות וחיוביות. אבל הפעם חזרתי עם משהו נוסף: בזמנים בהם השאלות על מה נשים יכולות לעשות נוכחות כל הזמן בשיח – האם הן יכולות לנהל בנק? האם הן יכולות לשרת בתפקיד קרבי? – כיף לחזור מפסטיבל כזה; פסטיבל שבו נשים מסוגננות ומיוחדות היו במרכז הבמה והצליחו להוביל ולבלוט; פסטיבל שבו הן הראו שהן יכולות להחזיק להקה של גברים ולהיות הלב הפועם, יכולות להחזיק קהל ושירים עוצמתיים וגם להעביר מסרים חזקים תוך כדי. נכון, זאת לא מלחמה ולא מדובר כאן על סדרי עולם, אבל כל דבר מוצלח מתחיל בקטן ולאט לאט מתפשט. הנשים בפסטיבל יערות מנשה התשיעי הוכיחו שיש כאלה שקוראות להעצמה נשית, ויש כאלה שפשוט עושות את זה.