איך אפשר להתחיל בכלל לתאר את המסע עם סבא, סבתא וכל המשפחה אל מחוזות ילדותם בסלובקיה, המקום שבו גדלו, זוועות השואה שאותן הצליחו לשרוד, הזיכרונות שצפו ועלו למראה כל בית מוכר ומקום שבו התחבאו

טופז ירון

את סיפורי השואה של סבא וסבתא שלי שמעתי לאורך חיי. למרות שאני יודעת שהם לא אוהבים להיזכר בזוועות שעברו, הם תמיד הסכימו לשתף אותנו בסיפורים הקשים, בין אם בהרצאה בכיתה בבית ספר יסודי ובין אם בעבודת השורשים בחטיבת הביניים. הרעיון לטיול שורשים משפחתי עלה כבר לפני שלוש שנים, אבל לא היה קל לארגן אותו, כי לכולנו יש שלל מחויבויות. אבל הזמן לא עוצר, סבא וסבתא כבר נושקים ל-80, וכל יום שעובר מקשה עליהם קצת יותר. אז בפסח האחרון עזבנו את הכול והתאספנו בסלובקיה, ארץ מולדתם: שישה בני דודים, שני בנים (ודודה!) ושני שורדים הגיעו למלון הקטן בפאתי ברטיסלבה. שמנו את האוניברסיטה, את הצבא ואת העבודה בצד ובאנו לראות מאיפה הגענו, מה עברנו ומה אסור שנשכח.

אנדרטת סלאבין, ברטיסלבה

גם אחרי שהנאצים הובסו, השאירו את היהודים במחנה

ברטיסלבה היא עיר הבירה של סלובקיה ועיר מולדתו של סבי. סבא טומי נולד ב-1938, רגע לפני מלחמת העולם השנייה, בן יחיד לאנה ולארתור. כבר באותם ימים לא היה קל שם ליהודים, למרות שהנאצים עוד לא כבשו אותה. אבל הרגעים הקשים ביותר הגיעו כמה שנים מאוחר יותר, כשסבא היה בן שש.

הגענו יום לפני ליל הסדר, ובזמן ארוחת הערב הסביר לנו סבא את לוח הזמנים לשבוע הקרוב. הוא וסבתא הכינו את הלו"ז בקפידה, כדי שנוכל לחוות וללמוד כמה שיותר. אבל דווקא בזמן שהוא דיבר היה נדמה לי פתאום שהרגע לא מתאים: אנחנו כאן בפסח, חג המסמל חירות ועצמאות, שבועיים לפני יום השואה. והנה מתברר שאנחנו מתחילים את הטיול ממש באותו תאריך שבו סבא התחיל את המסע שלו לארץ ישראל אחרי המלחמה, וכבר הסמליות המרגשת שתלווה אותנו כל הדרך מתחילה להתעורר.

התחלנו מאנדרטת סלאבין, בחלק הצפון-מערבי של ברטיסלבה. זהו אתר הנצחה לחיילי הצבא האדום שנהרגו בזמן שחרור סלובקיה. אותם חיילים ששחררו את שני הסבים שלי, ושבזכותם גם אני נמצאת כאן היום. באתר מספר קברי אחים גדולים, כשבמרכז מבנה בגובה 40 מטר שעליו עמוד עם פסל של חייל רוסי. במבנה הגדול מפוזרים פרחים רבים; חלקם אמיתיים, רובם לא. על הקירות רשימת הערים הסלובקיות שהצבא האדום שחרר ותאריכי שחרורן. בצד אחד רשומה ברטיסלבה, בקיר הנגדי בנסקה ביסטריצה, עיר מולדתה של סבתי. שניהם כבר לא היו בעירם כשהרוסים הגיעו – סבתא ברחה וסבא נשלח למחנות – אבל שניהם בחרו לחזור אליהן כשהמלחמה הסתיימה. שניהם גם שמעו את קולות החיילים הרוסים בעת השחרור. "זה היה ב-8 במאי 45", סיפר לנו סבא לרגלי האנדרטה. "שמענו יריות כשהיינו במחנה טרזינשטט. כולם ידעו שמתנהל איזה קרב, כי עד אז היה שם שקט מוחלט. בסופו של דבר הגיעה השמועה שרוסים הגיעו לשחרר את המחנה. אחרי זה גם הייתה הודעה רשמית שהמחנה משוחרר ברמקולים. יחד עם ההודעה הודיעו גם שזה לא אומר שאנחנו יכולים לעזוב את המחנה. רצו להשאיר אותנו יותר זמן, כי פחדו שהאנשים שהיו שם יפיצו מחלות. במשך שבועיים הרוסים עשו הסגר למחנה". אותי הדברים הותירו בהלם: אחרי כל מה שהם עברו, הם היו צריכים לחכות עוד שבועיים אחרי שהנאצים כבר הובסו.

לא הייתי היחידה שחשבה שההחלטה הזאת לא אנושית. אנה, אמא של סבא, שבטיול גיליתי שהייתה אישה חזקה ומיוחדת, לא השלימה עם החלטת הצבא הרוסי. "אמא שלי תמיד הייתה חכמה", נזכר סבא. "היא אמרה שאם נישאר שם אנחנו עלולים להידבק במחלות. אז היא לקחה אותי ואת דיטה, ילדה נוספת שהיא אימצה במחנות, ואמרה שאנחנו עוזבים את המחנה. המחנה היה סגור עם גדר מסביב, אז הגענו עד לגדר והיה שם איזה מקום שהיה פרוץ. יצאנו מעבר לגדר ויצאנו לחופשי".

באותו זמן סבתא התחבאה עם משפחתה בהרי סלובקיה. ליד שם העיר שלה על הקיר היא סיפרה לנו את הסוף הטוב של הסיפור: "כשהגיע האביב שמענו קולות של ציפורים ביער והשלגים קצת נמסו, ויום אחד שמענו רוסית. יצאנו מהבונקר בו התחבאנו וראינו חיילים רוסים. הם ידעו כמובן שאנחנו יהודים, ואני זוכרת שחייל רוסי לקח אותי על הידיים וככה ירדנו לכפר. בדרך היה לו חשוב להגיד לאמא שלי שהוא יהודי".

הייתה זו יד המקרה בלבד שהביאה לכך שהאתר הראשון שהלכנו אליו היה בעצם הסוף. אבל הספוילר הזה לא מפריע לנו, להפך. הוא רק מאפשר לנו להעריך טוב יותר את מה שזכינו בו, לפני שנתחיל את המסע הכואב. טיילנו עוד קצת בברטיסלבה, אבל היינו צריכים להזדרז כדי להתכונן לליל הסדר.

ליל הסדר, ברטיסלבה

הסלובקים המומים מהישראלים המזמרים

את הסדר ערכנו במרכז היהודי בעיר. כשירדנו מהמונית בתחילת הרחוב, סבא הצביע לעבר הבניין שבפינה ואמר "זה היה הבית שלי אחרי המלחמה". עכשיו יש שם חנות ספרים, שהייתה סגורה בגלל השעה. "הייתי בן תשע ואני זוכר שמעבר לכביש הייתה ילדה שהייתי מאוהב בה, ומהחלון הזה ממש של החדר שלי הייתי מסתכל עליה כל היום", סיפר סבא. "היא הייתה קתולית והיה קשר בין המשפחות, כי אמא שלי הייתה ביחסים טובים עם אמא שלה. החלון שלנו היה מול החלון שלהם ויכולנו לדבר דרך הרחוב. ככה התיידדתי עם הילדה והיא מצאה חן בעיניי. לא הפריע להורים שאנחנו יהודים". כמה זה מוזר, חשבתי לעצמי. לחזור מהזוועה, מחוויה שנדמית בלתי ניתנת לתיאור, ולהמשיך את החיים בבית חדש עם ילדה יפה מעבר לרחוב.

רק כמה משפחות הגיעו לסדר, אולי 40 נפשות בסך הכול. התיישבנו מסביב לשולחן הארוך והרב התחיל את הסדר. בסלובקית. התאכזבתי מאוד. ליל הסדר בשבילי הוא הזדמנות ליצירת חוויות משפחתיות. זה ערב שצוחקים בו על מי שלא קורא את המילים נכון, ערב שבו שרים כולם ביחד ויש הרגשה של שיתוף. אבל הפעם ישבנו בשקט והקשבנו לשפה שאנחנו לא מבינים. אבל בדיעבד, החוויה הזאת הייתה בדיוק במקום; מתי תהיה לי עוד הזדמנות לעשות ליל סדר בשפת האם של שורשיי, ועוד במקום שממנו שורשיי הגיעו?

בסופו של דבר משפחת ירון הישראלית גם לא נשארה פראיירית. לאורך הערב תפסנו את תפקיד הזמרים, ואת שירי הסדר אנחנו הובלנו. השיא הגיע ב"אחד מי יודע" שסגר את הערב, כשלא נתנו לעובדה שכולם כבר עייפים ואפילו הרב עזב כדי לחגוג עם משפחתו להפריע לנו ופצחנו בשירה ארוכה וסוחפת. המקומיים הופתעו מאוד מהמקהלה הקולנית. אלה שהכירו את השיר הצטרפו, ואלה שלא צילמו בפלאפונים את הישראלים המזמרים.

הבית הישן של סבא, ברטיסלבה

השכן היהודי שבגד והסגיר את המשפחה

את היום השני התחלנו במוזיאון היהודי של ברטיסלבה. המוזיאון הוא הבניין היחיד שנשאר מהרחוב היהודי לשעבר של העיר. הוא נפתח מחדש ב-2011 ומכיל את ההיסטוריה של הקהילה שחיה שם: אביזרים, פיסות תרבות, תצלומים. אבל מבחינתנו גולת הכותרת הייתה התמונה של סבא. קצת אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ערכה הקהילה היהודית טקס חגיגי במקום. סבא שלי היה בין החוגגים, ובתצלום הישן רואים אותו שם כילד קטן.

כמה צעדים מחוץ למוזיאון סבא שוב הרים את ידו ואמר: "הנה, כאן עמד הבית שלי לפני המלחמה". אבל בית כבר לא היה שם, רק תחנת אוטובוס ומאחוריה כנסייה.

אני כבר מכירה היטב את הסיפור על הבית הזה, אבל אף פעם לא יימאס לי לשמוע את סבא מספר אותו שוב. זה היה ב-1944, בראש השנה. סבתא אנה, שכבר אמרנו שהייתה אישה מדהימה, התעוררה כי היא שמעה משהו ברחוב. היא הסתכלה מהחלון וראתה שליד כל בניין עומד חייל גרמני, וחיילים אחרים מוליכים יהודים עם שקים על הגב. סבתא אנה העירה את כולם, ובשקט מוחלט הם ירדו למרתף. במרתף היו שני חדרים: בחדר השני, על הקיר הרחוק, היו מדפים מהרצפה ועד לתקרה ועליהם בולי עץ להסקה. מה שהנאצים לא ידעו הוא שמאחורי בולי העץ היה חדר נוסף, שבו משפחתו של סבא התחבאה. משפחה נוספת, בת שבע נפשות, ניסתה גם היא לברוח, וסבתא הזמינה אותם להצטרף למחבוא. שם, במשך חודשיים וחצי, הם אכלו, ישנו ועשו את צרכיהם: עשרה אנשים, מתוכם שישה ילדים, שהחזיקו מעמד בלי לצאת מהחדר.

זה לא היה פשוט להביא עוד שבעה אנשים למחבוא הקטן הזה, אבל טוב לבה של סבתא היה עצום. למרבה הצער, זה גם מה שהוביל ללכידתם. הנאצים הגיעו כמה פעמים לבית, לא מצאו איש וחזרו כלעומת שבאו. אבל סבתא בעלת המראה הארי הייתה חייבת לצאת מדי פעם כדי להביא אוכל. רוב האנשים לא זיהו אותה כיהודייה, ואלה שהכירו אותה נשארו נאמנים. אפילו הבן של אחת מהחברות שלה, ששירת בצבא הגרמני וידע שהיא מתחבאת, ביקש מאמא שלו לא לגלות לו איפה מקום המחבוא כדי שלא יוכל להסגיר אותה.

אבל הסוף המר הגיע דווקא ממקום לא צפוי; באחד הימים פגשה סבתא אנה את אחד השכנים היהודים שלה. למרות שכבר היה צפוף במרתף, סבתא הזמינה אותו להצטרף אליהם. הוא סירב בנימוס. כמה ימים אחר כך הנאצים הגיעו שוב, והפעם הם ידעו בדיוק איפה לחפש. הם תפסו את עשרת היהודים שהתחבאו במרתף ושלחו אותם למחנות הריכוז. מתברר שאותו שכן שסבתא פגשה נתפס על ידי הגרמנים והציע להם דיל: תנו לי ללכת ואני בתמורה אספר לכם על מקום המחבוא של עשרה יהודים. וכך קרה שאותו יהודי שסבתא שלי רצתה להציל בגד במשפחתי ושלח אותם לזוועות של מחנות הריכוז. סבא והוריו שרדו, המשפחה השנייה לא חזרה.

הסיפור הזה מעורר בי תמיד המון רגשות. הרבה כעס, הרבה זעם. איזה מין עם אנחנו? איזה מין אדם הוא היה? איך אפשר לשלוח אל המוות אדם שהציע לך עזרה? ומצד שני, האם אני יכולה לשפוט אותו? האם אני יכולה לדעת מה הייתי עושה בעצמי כשזוועות כאלה עומדות בפניי? אני רוצה להאמין שהייתי עושה את המעשה המוסרי, אבל אני מקווה שלעולם לא אדע.

אחרי המלחמה, כשהמשפחה חזרה לברטיסלבה, סבתא נתקלה בשכן שוב ברחוב. הוא איים עליה שאם היא תספר על מה שהוא עשה הוא יהרוג אותה. השכן שרד את השואה, וסבא אומר שהוא שמע שהוא עבר לאוסטרליה. אני לא יודעת אם השכן התחרט אי פעם על מה שעשה, אם קיבל את עונשו או לא, אבל אני רוצה להאמין שהקארמה לא ויתרה לו.

 

מחנה הריכוז סֵרֵד

לחזור אל התופת

במרחק שעה ממזרח לברטיסלבה הגענו לסֵרֵד. פה היה מחנה ריכוז ועבודה, למעשה מעין מחנה מעבר לפני הטרנספורט למחנות הריכוז וההשמדה הגדולים, שאליו נשלחו סבא וסבתא אנה אחרי שהנאצים תפסו אותם במרתף. סבא ארתור הופרד מהם ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן בגרמניה. לפני שנה נפתח בסרד לראשונה מוזיאון ומרכז לימוד, וזו הפעם הראשונה שסבא חזר לשם אחרי המלחמה.

הגענו בצהריים והיינו האנשים היחידים במוזיאון כולו, מה שאיפשר לנו לשמור את הסיפורים על מה שסבא עבר כילד קטן באופן אינטימי ומשפחתי. המדריכה המקומית הסבירה לנו באנגלית בסיסית על החיים בשואה, וראו שהיא מאוכזבת שלא קיבלה את התגובות המופתעות שהיא רגילה להן מהמבקרים המקומיים.

המיצגים שוכנים בתוך הביתנים שבהם חיו היהודים, אבל המקום עבר שיפוץ בשנות השמונים ושימש כמחנה צבאי, ולכן לא נותר אף מבנה במצבו המקורי ממש. בין שאר המיצגים שסיפרו על השואה היה אחד עם עשרות משטחי זכוכית ועליהם שמות היהודים שהגיעו לסרד. לצערי לא היה שום סדר או היגיון באופן שבו הופיעו השמות, ולמרות כל המאמצים שהשקעתי לא הצלחתי למצוא את בני משפחתי. ביציאה ראינו קרון של רכבת, מאלה שבהם שלחו את היהודים למחנות הריכוז וההשמדה הבאים. "אני זוכר את זה, ממש בכזה העבירו אותנו, כמו בהמות בצפיפות איומה", סיפר לנו סבא.

באותו מחנה מצאה סבתא אנה את אחת הילדות של חברה שלה מברטיסלבה. "דיטה הייתה גדולה ממני בשנתיים, רק בת שמונה", נזכר סבא. "היא סיפרה שהגרמנים לקחו את אמא שלה וסבתא שלה מסרד והשאירו אותה. אמא שלי ראתה שהשאירו את דיטה לבד, לא היה לה אף אחד אחר. היא החליטה באותו רגע שדיטה תהיה הבת שלנו, ולאן שאנחנו נלך תלך גם דיטה. ככה היא הצטרפה אלינו. אמא שלי הציגה אותה כבת שלה, הרי תעודות לא היו שם. היא הצטרפה אלינו לקרון הזה כששלחו אותנו למחנה לטרזינשטט. גם שם היא דאגה לה כאילו הייתה שלה. ביום של השחרור אמא הלכה לאסוף את דיטה והבריחה אותנו מהמחנה. היא הייתה אצלנו בדירה אחרי המלחמה עד שאבא שלה גם חזר יום אחד ולקח אותה אליו. ככה נפרדנו, אבל היא תמיד תישאר כמו אחותי".

באמצע הסיור הגיע מנהל המקום ופנה אלינו, ובמיוחד אל סבא. הוא לא נשאר אדיש לסיטואציה שבה שורד חי הגיע למוזיאון שהוא אחראי עליו. הוא לחץ את ידו של סבא, בירך את כולנו לשלום והיה ניתן לראות את ההתרגשות על פניו כשהוא צילם והנציח את כל השושלת היפה שנוצרה מהשורד.

המנהל הזמין אותנו לקפה והבטיח לסבא שיעשה כל שביכולתו על מנת למצוא את שמו ואת שמה של סבתא אנה בארכיון הדמוגרפי של המקום. המתנו בסבלנות בחדר הישיבות של המוזיאון, כשלפתע נכנס העוזר של המנהל עם הדף שעליו רשימת כל בני משפחת שלזינגר, שם המשפחה המקורי של סבא, שהגיעו מברטיסלבה. ביניהם מצאתי את כל בני משפחתי. סבא פספס ביום אחד בלבד את תאריך ההגעה שלהם למחנה. קשה לי לדמיין מה עבר עליו באותו רגע, איך זה מרגיש לחזור למקום הזה אחרי כל כך הרבה שנים. אבל אני יודעת שהפעם הוא בא מחוזק, עם משפחה אוהבת וחזקה שמדגישה את הנקמה האמיתית של העם היהודי. הם רצו לחסל את סבא, והוא חזר עם שמונה צאצאים לאותו מקום.

הזיכרונות של סבתא, בנסקה ביסטריצה

חנות הבגדים המשפחתית שהפכה לחנות לכלי ציד

בנסקה ביסטריצה היא עיירה קטנה במרכז סלובקיה, לא רחוק מהרי הטטרה היפים. כל הדרך לשם ירוקה, וגם העיר עצמה מוקפת הרים מלאים בעצים צבעוניים. זו העיר שבה סבתי גבריאלה נולדה וגדלה. באותה תקופה היא הייתה בת יחידה להוריה, חיים ואליזבת, אבל אחרי המלחמה נולדה אחותה הקטנה, שניצלה מהחוויה הנוראה. גם סבתא גבריאלה הייתה בת שש בלבד כשהקשיים האמיתיים התחילו.

הגענו אחר הצהריים למלון היחיד בעיר הקטנה ומשם הלכנו למרכז העיר. הציפיות שלי לגבי עיירה מזרח אירופית קטנטנה היו מבוססות בעיקר על סרט הנעורים "יורו טריפ", אבל בנסקה הייתה משהו אחר לגמרי. המבנים האירופיים המהודרים קישטו את העיר ויצרו שדרה מהממת עם בתי קפה וחנויות. היו שם פאבים מקומיים וחנויות אמנים, לצד בגדי מעצבים וחנויות מזכרות. הייתי שמחה לבלות שם עוד כמה ימים בטיולים, אבל לנו הייתה מטרה והלו"ז היה צפוף.

סבתא הדריכה אותנו ועצרה כל כמה מטרים כדי להצביע על בניין שגרה בו. בתקופה ההיא אנשים לא רצו למכור או להשכיר דירות ליהודים, ולכן היה קשה מאוד למצוא מקום לגור בו. בשל כך המשפחה של סבתא עברה לדירה חדשה כל כמה חדשים. עברנו ליד מה שלפני 70 שנה הייתה חנות הבגדים של סבא רבא שלי. היום יש שם חנות לכלי ציד. אבל בסך הכול, העיר לא השתנתה כל כך. בית הספר היסודי של סבתא עדיין עומד על תלו, וכך גם הבנק ובניין העירייה. סבתא התרגשה כל פעם מחדש כשראתה מקום מוכר. נזכרתי כמה התלהבתי בעצמי כשחזרתי לשכונת ילדותי אחרי שלא הייתי בה כמה שנים. קשה לי לתאר איך זה מרגיש אחרי 70 שנה. את הערב סיימנו עם עוד ארוחת ערב סביב שולחן גדול, ואחרי זה יצאנו רק בני הדודים לשבת על בירה בעיירה הסלובקית הקטנה, שהייתה אפילו יותר ערה וחיה מחיפה שלנו. הרגשנו שבטיול הזה זכינו להכיר לא רק את העבר שלנו, את הסיפור המדהים של סבא וסבתא שלנו, אלא גם הייתה לנו הזדמנות להתקרב כמשפחה כמו שמעולם לא עשינו, ועל זה אני מודה.

מוזיאון המרד הסלובקי, בנסקה ביסטריצה

הגן לזכר חביבה רייך

את היום הרביעי פתחנו במוזיאון המרד הסלובקי הלאומי. לא רבים יודעים זאת, אבל לא כל הסלובקים אהבו את מה שהנאצים עשו במדינה שלהם, וב-1944 פתחה המחתרת הסלובקית במרד נגד הנאצים ותומכיהם. מרכז המרד היה בבנסקה ביסטריצה, ושם נלחמו המורדים בצבא הגרמני ובמשתפי הפעולה המקומיים. אבל הניסיון הזה לא נחל הצלחה, ובסופו של דבר השחרור הגיע רק עם כניסת הצבא האדום. המוזיאון מעוצב בצורת שני חצאים חתוכים, שבמרכזם פסל גדול ומזעזע למדי של אנשים שעומדים על גופות. אש חיה בוערת כל היום וכל הלילה לזכר הקורבנות.

כשיצאנו משם  רצה אחרינו אישה שרצתה לדבר עם סבתא. כמו במוזיאון בסרד, גם כאן לא מגיעה כל יום שורדת יהודייה שגדלה בעיירה בתקופה שהנאצים שלטו בה. גם היא התרגשה מאוד מהנוכחות של סבתא וביקשה להישאר איתה בקשר ולשמוע על הסיפור שלה. אני חושבת שסבתא פחות התרגשה. לספר את הסיפור שוב ושוב זה לא קל.

האישה מהמוזיאון הזמינה אותנו לסיור בגן של המוזיאון, שלא היה פתוח באותו יום למבקרים, ואנחנו כמובן נענינו בחיוב. זה היה גן לזכרה של חביבה רייך, שהייתה ילידת בנסקה ביסטריצה ממש כמו סבתא. מאוחר יותר עלתה רייך לארץ והצטרפה לפלמ"ח, וב-1944 נשלחה לסלובקיה וחזרה לעיר הולדתה כדי להצטרף לכוחות המרד הסלובקי ולנסות להציל יהודים. שם היא נלקחה בשבי ומאוחר יותר נרצחה על ידי הנאצים. הגן המנציח את זכרה הוא קטן וירוק, עם כמה פסלים והסברים, ושמחנו שזכינו לתת את הכבוד הראוי לאישה המדהימה הזאת, שהייתה חלק בלתי נפרד מהמרד, מבנסקה ביסטריצה ומהעם היהודי.

 

מקום המחבוא של סבתא, סטארה הורי

סיפור של הצלה וסוף המסע

אחרי זה הסתובבנו עוד קצת בעיירה היפהפייה של סבתא, לפני שהמשכנו להרי הטטרה כדי לנוח קצת. בדרך חזרה, ממש לפני השיבה ארצה, עצרנו פעם נוספת בדרך כדי לשמוע את הסיפור של סבתא, שמשפחתה לא יכלה להישאר בעיר ונאלצה לברוח. בנסקה ביסטריצה מוקפת פארקים ירוקים ועצים סמיכים, ובני המשפחה מצאו מקלט באחד ההרים הקרובים וברחו לפני שהספיקו לתפוס אותם.

הגענו לסטארה הורי, עיירה קטנה הצמודה לבנסקה ביסטריצה, בתקווה למצוא את המקום שבו סבתא התחבאה. נכנסו להרים וניסינו לטפס עם המכוניות, אבל נקלענו למבוי סתום. לטפס ברגל סבא וסבתא כבר לא יכולים, אז נעצרנו במקום שקיווינו שהוא הכי קרוב. כך או כך, הסיכוי למצוא בונקר עץ מלפני 70 שנה קלוש למדי. נעמדנו מחוץ למכוניות באמצע היער, וסבתא התחילה לספר את הסיפור שלמרות שכבר הכרתי אותו, התמלא הפעם בפרטים חדשים.

"זה היה בסתיו 44'," סיפרה סבתא. "שמענו קולות של הפגזות כשהנאצים התקרבו לבנסקה ביסטריצה. אבא שלי השיג סוס ובאנו לסטארה הורי. למה בסטארה הורי? אח של אבא שלי היה טכנאי שיניים, אבל לקחו אותו לסרד אז אבא שלי השיג לו עבודה בסטארה הורי כי לא היה פה טכנאי שיניים. הוא עבד פה איזה שנתיים, ואז כשראו שהמצב לא טוב הוא נתן כסף לכפריים והם בנו שני בונקרים מקורות עץ. אחד היה לא כל כך גבוה בהר והשני ממש בתוך היער שהיה טוב יותר. היה שם תנור מברזל שאפשר להסיק אותו עם בולי עץ, וגם הייתה ארובה, אבל אף פעם לא הדלקנו את זה כי פחדנו שייצא עשן ואז הגרמנים היו יודעים לאן בדיוק להגיע. כי מי פה? או פרטיזנים או יהודים. אז ישבנו כל היום בקור.

"הגרמנים כבשו את בנסקה ביסטריצה, והם ידעו שכולם ברחו להרים אז הם חיפשו שם כל הזמן. אחר כך התחיל לבוא החורף, היה שלג וזה היה המזל שלנו, כי הגרמנים לא כל כך באו לחפש. הבונקר הראשון היה קצת קרוב מדי לכפר, אז היינו ישנים שם בלילה ובבוקר היינו הולכים ויושבים בהר איפשהו, סתם יושבים כל היום עד שיחשיך בסביבות שלוש בצהריים. אני הייתי הילדה היחידה הקטנה. אני זוכרת שהיה לי תיק בד קטן שהבאתי מהבית שלי ששם שמתי את הבובות שלי ועם זה ישבתי כל היום ושיחקתי. מה עושה ילדה בת שש? אני זוכרת שהיו שמונה אנשים, אבל אולי היו עוד. פעם באו איכרים מהכפר שנתנו להם כסף והם הביאו כיכרות לחם שהם אפו וחתיכות חזיר ומזה חילקו לכולם. לפעמים גם קיבלתי שוקולד, אני לא יודעת מאיפה ההורים שלי הביאו. כשכבר עברנו לבונקר העליון לא יצאנו ממנו בכלל. שם ירד המון שלג וזה ממש התכסה מעל, אז לא יכלו לראות את הבונקר.

"שמענו גרמנית הרבה פעמים ואנחנו לא יצאנו, רק בלילה. פעם אחת כשכן ירדנו לכפר היינו בבית של אחד הכפריים ופתאום ראו שמהיער מגיע סיור גרמני. הבית של הכפריים היה פרימיטיבי, אז בתוך הבית היה להם מין בורות שהחזיקו בהם כל מיני אוכלים. כל הגברים היהודים שהיו שם, אולי חמישה, קפצו לתוך הבור וכיסו את זה. לכל הנשים שמו מטפחות של כפריות, והגרמנים באו ואנחנו היינו פשוט אנשים כפריים. עשינו את זה מספר פעמים וזה עבד, אבל פתאום באו הגרמנים והוציאו את כל הגברים החוצה, ביניהם אבא שלי. הם העמידו מכונת ירייה על חצובה ורצו לירות בכל היהודים האלה, אבא שלי היה הראשון. אני ממש זוכרת את זה אבל בת הדודה שלי זוכרת יותר טוב. היא תמיד אומרת לי 'גבי, את הצלת אותנו'. היא מספרת לי, 'את התחלת לצעוק ולצרוח בצורה כזאת שהגרמנים היו פעורי פה'. באותו רגע הם ראו בבתים למטה פרטיזנים שראו שהגרמנים למעלה בגבעה. הגרמנים עזבו את היהודונים המסריחים ורצו אחרי הפרטיזנים. לא ראינו אותם יותר, אז ברחנו לבונקר העליון ולא יצאנו משם שוב עד שהגיעו הרוסים".

הסוף הטוב הגיע, וסבא וסבתא חזרו לחיים הרגילים שלהם בסלובקיה. כשהיו בני 11 עלו עם עליית הנוער לישראל וגרו יחד בקיבוץ מרחביה, שם הכירו ומאוחר יותר התחתנו. הטיול איתם איפשר לנו לראות במו עינינו, ואולי להבין טוב יותר מה עבר עליהם ועל אחרים שהיו שם. זכינו גם להכיר טוב יותר את בני המשפחה שלנו, להתקרב ולעבור חוויות מעצימות ביחד. אני יודעת שאזכור את הטיול הזה עוד שנים רבות, ויודעת שגם סבא וסבתא מרגישים כך.

בסוף הטיול הבטחנו להם שאנחנו נעביר את כל מה שלמדנו הלאה לילדים שלנו ולדורות הבאים. ואולי יבוא יום ואקח בעצמי את הנכדים שלי לטיול בסלובקיה.