האוניברסיטה אמורה לספק לנו חוויה אינטלקטואלית יחידה במינה. היא לא עושה זאת, ואין לנו להאשים בכך אלא את עצמנו

 פלאי מאיר

כשניווטתי את דרכי בין הררי המידע לקראת תחילת הלימודים הגבוהים, דמיינתי את שהותי באקדמיה כתקופה של העשרה וחוויית למידה שעשויה לשנות את חיי, לעצב אותי כאדם ולפתוח לי אפשרויות חדשות שמעולם לא חשבתי עליהן. דבר לא היה יכול להיות רחוק יותר מהאמת. כבר בשבועות הראשונים התנפצו להם החלומות ברעש גדול. הבנתי שהחלומות לא היו יותר מחלומות בהקיץ, ואולי כדאי שאקנה אטמי אוזניים.

הבעיה איננה האוניברסיטה עצמה או המרצים בה, אלא האווירה החברתית האנטי-אינטלקטואלית. לא פעם שמעתי לגלוג מפי אחד הסטודנטים על כל ניסיון ללמוד חומר מעבר לזה שיאפשר "לסמן וי על התואר" או על קריאה יסודית של המאמרים בסילבוס. אפילו מאמץ מינימלי להוציא ציון עובר לא מתקבל בעין יפה. אני לא קדוש, גם אני מחפף מדי פעם בתקופות של לחץ, אלא שלחץ חברתי אקטיבי לדכא כל ניסיון להעשרה זה דבר שונה לחלוטין. אבוי למי שיקרא מאמרים שלא נמצאים בסילבוס.

כדי להעמיד את הטענה שלי למבחן, פתחתי לדיון את הסוגיה בכמה קורסים בהם אני לומד. תגובות בסגנון "בתקופת הלימודים שלי היינו מארגנים קריאות מתוכננות של טקסטים בברים" מצד המרצים לא איחרו להגיע. ובכן, אולי זה הפיתרון: באמצעות קבוצות קריאה שיתכנסו על בסיס קבוע ניתן אולי יהיה ליצור קהילה קטנה, ששמה לה למטרה את השימוש בידע של חבריה על מנת להעשיר את שאר החברים בה.

אלא שזו בדיוק הנקודה: על מנת לקבל את ההעשרה המדוברת, יש צורך לקבץ אנשים המעוניינים בכך ולתכנן מראש את המפגשים. מעבר לכך שלסטודנטים אין הרבה זמן לארגן אירועים כאלה ולכן כדאי להסתפק בהפסקות או במפגשים ספונטניים, עצם הרעיון ליצור קהילה נפרדת עם אווירה אינטלקטואלית מעיד כי האווירה  אינה קיימת ביום-יום הסטודנטיאלי.

האוניברסיטה שלנו, מסתבר, איננה שונה מאוניברסיטאות אחרות. כשסיפרתי לחברה מאוניברסיטה אחרת (שלומדת ספרות! חשבתי שלפחות שם מעריכים קריאה) שאני קורא מאמרים במלואם, ולא רק את הסיכומים, היא רמזה לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני מבזבז את זמני, ומניסיונה כנראה שאני בין שלושת הסטודנטים היחידים בארץ שעושים זאת. והיא ככל הנראה צודקת.

ייתכן שהבעיה היא התחושה של הסטודנטים שעצם התשלום (המסובסד ברובו) לאוניברסיטה מאפשר להם לקבוע סטנדרטים למרצים ולדרוש זכאות לתואר גם במאמץ שלא היה מבייש את אלוף העולם בישיבה. ייתכן שה עניין תרבותי וזו התפיסה הכללית בארץ: ידע ולימודים שאינם קשורים להייטק לא שווים את הפטנט שלעולם לא ירשמו. ייתכן שבבסיס התפיסה הזו קיימת גישה פרקטית, שמקורה בפריחת שוק המכללות, שלפיה על האוניברסיטה להעניק כלים מקצועיים. תהא הסיבה אשר תהא, זוהי גישה שיש לעקור.

יש שיגידו שאני צריך לשחרר ולהפסיק לומר לאנשים מה לעשות. זו טענה שמופנית אלי תכופות, ובמקרים רבים בצדק, אבל הסטודנטים צריכים להבין ששנות האוניברסיטה הן תקופה ייחודית שלא תחזור. בתום הלימודים האקדמיים תהיינה לנו עשרות שנים של היעדר גירוי אינטלקטואלי, שיתבטא באותה השגרה השוחקת של עבודה, סידורים והגעה מאוחרת הביתה לבהייה חסרת תוחלת במסך.

לעומת זאת, ההזדמנות ליצור אווירה אינטלקטואלית שתשפיע על כל הסטודנטים שיחפצו בכך, היא יקרה מכדי שנוכל להחמיץ אותה. זה נכון לגבי חילופי מידע פרקטי להמשך החיים – כמו למשל במשפטים וכלכלה – שיסייע בתכנון עתיד מיודע יותר, או למשל מידע בתחום החינוך שאולי יעזור לנו להקים משפחה פחות כושלת. כך גם ביחס להעשרה גרידא, כגון לימודי פילוסופיה שעשויים לסייע בהתמודדות עם דילמות אתיות ומוסריות של היום יום, או לימודי ספרות שיציעו משמעות לחיים האומללים שלנו. סטודנטים מסוגלים להעשיר האחד את השני וכך לתרום לחייהם שלהם כמו גם לעתיד החברה בכללותה.

איני טוען שסטודנט שמעוניין בהרחבת אופקיו אינו יכול למצוא את מבוקשו. אלא שבמקרה וירצה לשתף את חבריו בכך, כדאי שיתכונן לגינויים כגון "מתנשא", "חרשן", "חנון" וכדומה. כשסיימתי את בית הספר היסודי, חשבתי שהתיכון יהיה שונה. טעיתי. כשסיימתי את השירות הלאומי  חשבתי שהאוניברסיטה תהיה שונה מהתיכון – ומסתבר שגם הערכה זו שגויה. אולי, בעצם, כל החיים הם בית ספר יסודי.