הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מיקדה את הדיון הציבורי באפלייתם של עולי עדות המזרח בימי ראשית המדינה. אני, שנולדתי וגדלתי בעיירת פיתוח, חוויתי את האפליה הזאת על בשרי

אופק אדרי

לאחרונה, הסתיים ברשת 13 שידורה של הסדרה התיעודית "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של הבמאי דוד דרעי. הסדרה הציגה, ובמספר מקרים אף חשפה לראשונה, תיעוד ארכיוני של האפליה הממוסדת כלפי העולים מצפון אפריקה בשנותיה הראשונות של המדינה,  שבאה לידי ביטוי במדיניות הקליטה שלהם בעיירות הפיתוח. מאז הוקרנה הסדרה לראשונה היא זכתה להד תקשורתי נרחב והעלתה על סדר היום הציבורי נושא ואנשים שנדחקו לשוליים.

הסדרה מגוללת את סיפורם של העולים המזרחים, אשר שוכנו בניגוד לרצונם ובכפייה אלימה כמעט בנקודות שכוחות-אל בצפון הארץ ובדרומה, במטרה ליישב את הארץ ברוח המפעל הציוני. העולים נאלצו לחיות בתנאים לא-תנאים, בפחונים ולאחר מכן בשיכונים ציבוריים, עם אפשרויות תעסוקה מצומצמות, וכמעט ללא יכולת מילוט מיישובי הספר. הפרוטוקולים מתעדים מדיניות אכזרית של אפליה גזעית, בה נחשבו העולים החדשים לנחותים ברמתם מהעולים מארצות אירופה, בהן התרבות היתה גבוהה, כביכול. הסדרה מראה כיצד מעט מאוד השתנה במרוצת השנים: אנשים שעלו לישראל וחיו בעוני והולידו ילדים לעוני; הילדים הללו, בתורם, הופנו ללימודים בבתי ספר מקצועיים, שם כבר בגיל 12 נקבע עתידם כפועלים פשוטים – במקום לקבל הזדמנות להיות אנשי אקדמיה ורוח, הם הוסללו להיות נפחים ורתכים.

סיפורו של סאלח הוא גם סיפורם של הוריי. אבי עלה לישראל ממרוקו והוריה של אמי עלו ממצרים. אחי ואני נולדנו בקריית שמונה, עיירת פיתוח בגליל העליון, וכעת אנחנו דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחה. כבת למשפחה כזו, אני כואבת את כאבם של העולים. עם זאת, אני מסוגלת להבין, וכמעט לסלוח על שאירע בעבר. אלה היו צרכיו של המפעל הציוני, וזה מה  שנדרש באותה העת. אולם בחלוף הזמן, דבר לא השתנה: תושבי הפריפריה עודם משתרכים מאחור. מדיניות הממשלה, במקום לצמצם את הפערים החברתיים, ממשיכה להרחיב אותם. דו"ח משנת 2014 של מרכז אדווה, מכון מחקר המתמחה במדיניות חברתית וכלכלית, מראה כי 27% מבתי הספר המקצועיים מצויים בעיירות הפיתוח, ו-22% נוספים בישובים הממוקמים בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי . הסללה, כבר אמרנו? במחקר נבדק איזה אחוז מבין הצעירים שסיימו את לימודיהם התיכוניים בשנת 2006 הגיעו לאקדמיה עד שנת 2014, והתוצאות אינן מפתיעות: בישובים הממוקמים בצמרת המדד הכלכלי-חברתי, למעלה מ-50% מבוגרי התיכונים זוכים בהשכלה גבוהה, בעוד שבערים נחשלות, 25% בלבד זוכים להשכלה גבוהה. בשנת 2014,שיעור הסטודנטים בקרב בני קריית שמונה עמד על 17% אחוזים בלבד (רק 3.9% מהם באוניברסיטאות והיתר במכללות), בעוד שבשוהם וכפר שמריהו שיעורם עמד על כ-30%.

מחקרים מראים כי השכלה גבוהה היא המפתח למוביליות חברתית: לבעלי השכלה גבוהה יש יתרון גדול בשוק העבודה ובכושר ההשתכרות. נשאלת השאלה, למי יש נגישות להשכלה גבוהה, ומהם המנגנונים החברתיים המאפשרים אותה, או מונעים מלהגיע אליה? על פניו, אולי נראה שהשכלה גבוהה היא מצרך הנגיש במידה שווה לכולם – אך זו אינה המציאות החברתית. ישנם חסמים רבים בדרך להשכלה ודרכה למוביליות חברתית, שאותם יש לפרוץ כדי ליהנות מפירותיהן.

אחי אופטימי, אני הרבה פחות

אפשר, אם כן, לומר ששפר עלי גורלי. כבר בגיל צעיר זיהתה אמא שלי שמערכת החינוך בקיבוצים מציעה "תוכן אחר", ובגיל צעיר היא שלחה אותי ואת אחי להתחנך שם. זה לא היה עניין של מה בכך. נדרשו אישורים מיוחדים, כי הגנים ובתי הספר לא היו באזור הרישום שלנו, וזה גם דרש השקעה כספית לא קטנה. אז ההורים שלי עבדו הרבה וקשה כדי לממן לנו לימודים במוסדות פרטיים בקיבוצים. הוריי שמו להם למטרה שנגיע לאקדמיה; הם הבינו את החשיבות של זה, למרות ואולי בגלל שהם אינם בעלי השכלה גבוהה, והם עשו כל שביכולתם כדי שזה יצליח.

ישבתי לשיחה עם אחי הגדול, בן אדרי (25),  סטודנט שנה ב' למשפטים באוניברסיטה העברית. וזה חתיכת הישג, כי הוא נולד וגדל בקריית שמונה. למרות שהוא התחנך בבית הספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, והרחיב במגמות אנגלית ועיצוב, בן לא סיים את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה ולכן נאלץ, בנוסף לפסיכומטרי, לעשות מכינה באורך שנת לימודים אוניברסיטאית, ובשכר לימוד לא קטן. המזל שלו, כך הסתבר, היה שהוא שירת בצה"ל בחטיבת גולני, כך שהוא היה זכאי למלגות המוענקות לחיילים בוגרי יחידות קרביות.

למה אתה חושב שאמא ואבא כל הזמן לחצו שנלמד?

בן: "זה לא בדיוק לחצו. תמיד הכווינו אותנו ללימודים אקדמיים, וכנראה שזה מתוך שאיפה שנרכוש מקצוע, משהו פרקטי שיספק לנו פרנסה טובה. הם באו ממקום שלא היו להם הזדמנויות כאלה, והם רצו את זה בשבילנו."

איך אתה משלם על התואר ועל המחייה? בכל זאת, יקר בירושלים.

"עיכבתי את הלימודים תקופה כדי לעבוד ולחסוך, אז זה עזר. יש גם כמה מלגות שתומכות בבני הפריפריה."

בן נוגע בנקודה רגישה. הסיבה היחידה שאני מסוגלת ללמוד באוניברסיטת חיפה בראש שקט ובלי מחשבות על איך אסיים את החודש היא בזכות קרן אייסף, שחרתה על דגלה קידום של צעירים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. זהו לב לבו של סיפורו של סאלח. קרנות כמו אייסף מספקות מענה לצעירים, בדמות מלגות ותרומה לקהילה בתוך בתי הספר, כי המדינה מדירה את רגליה מהגליל, ולא מספקת חינוך איכותי ואפשרויות תעסוקה מתאימות. צעירי הפריפריה "מהגרים" ליישובי המרכז, ואפילו סטודנטים שמגיעים ללמוד במכללת תל-חי הסמוכה, מעדיפים שלא להישאר באיזור לאחר סיום התואר.

אתה חושב שתחזור לגור בקריית שמונה כשתסיים ללמוד?

"אני בטוח. זה היה מקום נעים לגדול בו, גם אם קשה לחיות בו כשאתה כבר גדול. אני אחזור לשם כי אני רוצה להיות חלק מהשינוי שצריך להיות שם. אני רוצה לגדל שם את ילדיי ואני רוצה שהם יוכלו להתחנך בעיר ולקבל את כל ההזדמנויות שמקבלים בקיבוצים או בתל  אביב."

ואיך תעשה את זה? מה החלום?

"אני רוצה להיות שופט. לחזור לקריית שמונה זה חלק גדול בתהליך של השינוי."

אתה מאמין שנצליח? להגשים את החלומות, זאת אומרת.

"עם הרבה עבודה קשה – כן."

אני מעריכה את האופטימיות של בן, אבל למען האמת, אני קצת פחות אופטימית. וזה לא שאני לא מאמינה שניתן לשנות. היום, אני קצת פחות מאמינה בשוויון הזדמנויות. וכמה שנדחוף וכמה שנעשה, אני לא בטוחה שנצליח כמו שאנחנו חולמים שנצליח. הרבה דברים חסומים בפנינו, ועד שיחולו שינויי עומק בחברה הישראלית ותאומץ מדיניות קצת אחרת, אנחנו לא נצליח לפרוץ את המעגל הזה.