בגלל שאני נוטה לחולמנות אבל לא היפראקטיבי, אובחנתי כסובל מהפרעת קשב וריכוז רק לאחרונה. כשהבנתי מה הבעיה, פיתחתי דרכי התמודדות, והקשיים שליוו את חיי הפכו ממגבלה לאתגר

דור דלאלי

זיכרון אחד חקוק במוחי מקורס ההכנה לבחינה הפסיכומטרית שלקחתי לפני כמה שנים: קיבלנו משימה לקרוא מאמר בכיתה, ובעוד שנראה שכולם סביבי סיימו, אני המשכתי לקרוא ולקרוא. ואז גיליתי, להפתעתי, שב-20 הדקות האחרונות הייתי תקוע על אותה פסקה. מיד הבנתי שמשהו כנראה לא מתנהל אצלי כשורה. החלטתי ללכת לייעוץ אצל נוירולוג, ובסוף הפגישה הוא אמר לי: "מזל טוב, אדוני, יש לך ADD". לא הבנתי: מה זה אומר? מה פירוש האותיות? במה זה שונה מ-ADHD, שידעתי שהיא הפרעת קשב וריכוז? הוא הסביר לי שבשונה מרבים הסובלים מההפרעה, אצלי היא לא מתבטאת בהיפראקטיביות, אלא בחולמנות. משום שכך אני לא מושך תשומת לב, ולכן גם לא אובחנתי מעולם. באותו הרגע הבנתי כמה מחשבותיי, מאז ומתמיד, נטו לנדוד ולרחף למחוזות רחוקים, ושבאמת אין לי, ומעולם לא היתה לי שליטה על כך.

הקושי הזה ליווה ומלווה אותי בכל מקום שאליו אני הולך, בין אם זה בהרצאות בלימודים, שיחות עם חברים ומשפחה, זוגיות, עבודה ועוד. בבית הספר היו לי ציונים נמוכים, ותמיד אמרו לי שהבעיה שלי היא חוסר השקעה בלימודים שנובעת מעצלנות. אבל אני יודע שלא הייתי עצלן כשזה נגע לנגינה בגיטרה שלי במשך שעות ארוכות, או לצפייה במשחקי הכדורגל של ברצלונה, או כשהייתי מצייר בחדר. בזכות התמיכה והעידוד הבלתי-מתפשרים של הוריי, סיימתי בהצלחה 12 שנות לימוד, גם אם ללא תעודת בגרות מלאה. בדיעבד, מדובר בהישג לא מבוטל, אבל הדבר יצר אצלי המון דכדוך ומועקה, כי לא האמנתי שאוכל להתקבל ללימודים גבוהים.

החלטתי בכל זאת להירשם לקורס פסיכומטרי, אבל האינטנסיביות של הקורס וחוסר היכולת שלי להתרכז הביאו לכך שפיגרתי בחומר יותר ויותר, עד שלבסוף נאלצתי לפרוש מהקורס. פשוט לא עמדתי בלחץ – לא כי לא הייתי מסוגל ללמוד, אלא כי לא הייתי מודע להפרעת הקשב שהקשתה עלי כל כך, בלימודים בפרט ובחיים בכלל. כשאובחנתי לבסוף, ידעתי שלא אוכל להגיע ללימודים גבוהים מבלי שאדע להתמודד עם ה-ADD שלי. לשם כך פניתי לפסיכולוג התנהגותי, שעזר לי להאמין בעצמי. הוא נטע בי תחושת מסוגלות מבלי להכחיש שתידרש ממני עבודה מרובה. נרשמתי ללימודים במכינה הקדם-אקדמית באוניברסיטת חיפה, כדי שבסופם אמשיך ללימודי תואר ראשון, ובמהלכם גיבשתי ביחד עם הפסיכולוג מספר דרכים להתמודדות עם הקשיים.

עיקרון ההתמדה

הדרך ראשונה היא שימוש ביומן. בכל שבוע, אני רושם לעצמי ב-Google Calendar את כל האירועים המתקיימים, ומסמן אותם לפי צבעים: לימודים (כחול), מלגה (ירוק), עבודה (סגול), פגישות (אפור) ופנאי (צהוב). זה עושה לי סדר בראש ועוזר לי לעקוב אחר לוח הזמנים שלי. כך אני יודע בדיוק איפה אני צריך להיות ומתי. אמצעי נוסף הוא טיפול תרופתי. כדורי ריטלין עוזרים "להעיר" את המוח הרדום ומסייעים בשמירה על ריכוז והקשבה למשך מספר שעות, אבל בגלל תופעות הלוואי האיומות (בחילות, עייפות, מיגרנות ועוד) אני נמנע מליטול את התרופה באופן קבוע.

אבל העיקרון החשוב ביותר הוא עיקרון ההתמדה. אנחנו הסובלים מהפרעות קשב וריכוז חייבים להקפיד לא לוותר ולהתמיד במשימות עד לסיומן, כי משימות שנדחות טיבן להישכח. בזכות התעקשות על התמדה, סיימתי בסופו של דבר את לימודיי במכינה עם ממוצע גבוה מאוד, והתקבלתי לתואר ראשון בזכות היותי מצטיין מכינה. לא הייתי יכול לעשות זאת ללא העזרה שקיבלתי מכל הגורמים שציינתי לעיל. אבל אני חושב שיותר מהכול, הבנתי שלמרות שהפרעת הקשב מציבה קשיים רבים, עדיין ניתן להתמודד איתה בדרכים שלא יפריעו לממש את הפוטנציאל ולהצליח.

אם פעם תחושותיי כלפיי ה-ADD היו שליליות בלבד, היום אני מבין יותר מתמיד שהיא חלק אינטגרלי ממי שאני. גם היום, אני נדרש להתמודדות יומיומית לא פשוטה, אך אני מקבל את הקושי בברכה. כמו כל דבר בחיים, אם נבחר לראות כל מגבלה כאתגר, החיים יעברו בצורה פשוטה יותר. או כמו שאמר וינסטון צ'רצ'יל: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי".