כבר שבע שנים את גורמת לנו לסבול, מכבי שלי, אבל את האהבה והאמונה שהכול עומד להשתנות אי אפשר להפסיק
סוזן אמסלם
הייתי שם! ראיתי אותך בשיא תפארתך. גרמת לאבי ולשני אחיי הירוקים להתהלך בחזה מורם וירוק כל השבוע. זה היה בתחילת המילניום, אותו מילניום שבו לקחת שש אליפויות, שבו נכנסתי לעשור השני בחיי ושבו האהבה לכדורגל דבקה בי. האהבה לירוקה שלי. ככה זה כשסופגים אהבה מבית, משמרים אותה ללא תחליף וללא תנאי.
מכבי שלי, היית מלכת העשור הראשון של שנות האלפיים. השארת בנו אין ספור זיכרונות מתוקים. כל שבת אחר הצהריים, כשעתיים לפני המשחק, צפיתי בגברים של המשפחה מתארגנים לקראת משחק, נרגשים ומלאי מרץ. המתנתי בקוצר רוח לרגע המתאים שבו אוכל לפקוד את האצטדיון לראשונה. ואז זה קרה: הם שאלו: ״סוזה, הולך להיות אחלה קונצרט היום, את באה?״
והמשחקים שלך באמת היו קונצרט, והנגנים היו הטובים ביותר בכל הזמנים: רוסו, פראליה, ז׳וטא, קטן, איגביני ועוד רבים וטובים שהצליחו לחרוט בלבי ובמוחי את האהבה לקבוצה. את הקונצרט ניגנת בקריית אליעזר, זה שהאוהדים מכנים אותו ״סבא אליעזר״. ולי, כשאני יושבת היום בתיאטרון החלומות החדש שנבנה לכבודך – איצטדיון סמי עופר המהודר, נותר רק להתרפק על זיכרונות נעימים מאותה תקופה ולהתמלא בגעגועים.
אבל משהו קרה לך ירוקה שלי, את חיוורת. כבר שבע שנים (שבע (!!!שאת נותנת לנו לראות את מכבי ה"לא נכונה", השנואה, השחצנית, מכבי לא נחושה ולא דבקה במטרה. "שבע השנים הרעות" כפי שמכנים האוהדים את התקופה החשוכה הזאת: ללא תארים (פרט לגביע המדינה בשנה שעברה) ועם משחקים בינוניים. שבע שנים שלא הולך, שמשהו חורק במכונה הירוקה. תקופה שבה אפילו הגמלים מהדרום מככבים על חשבוננו.
אמנם יש לך ניהול מסודר, אבל ה"ביג בוס", מר יענקל'ה, אולי קצת עייף, אולי קצת שבע, אולי עשה כמה טעויות בדרך כשהעדיף להשאיר את ההשקעה הגדולה ליריבה השנואה מתל אביב ולאלונה שהפריחה את השממה בנגב בכסף רב. אומרים שאת עוברת "תהליך", אז הביאו צוות זר כדי ש"ירפא" אותך. צירפו שחקנים חדשים לסגל, הקהל דוהר אחרייך בהמונו לכל מקום, אבל עדיין, את לא אותה ירוקה מסבא אליעזר, לא אותה ירוקה שנטועה לי בזיכרון.
אני מודה, אני מאוהבת ואני ירוקה גאה. תמיד אשאר כזאת, וכמוני יש עוד מאות אלפים. ביחד אנחנו הצבא הירוק, צבא חזק שלא מרים ידיים ולא מתייאש, שומר על אופטימיות וממשיך לקוות ששבע השנים הרעות יגיעו לקצן. אז נכון, אנחנו עדיין לא באמת שם, האימפריה הירוקה עוד לא חזרה, אבל לפחות האמון שלנו בקבוצה נותר בעינו. אמשיך לפקוד ולדחוף אותך כל שבוע, כי את אהבתי, את הזיכרון המתוק שלי, את הירוקה שלי.
אני מאמינה ובטוחה שבקרוב, ממש בקרוב, כששבת שוב תגיע והצעיף יונח על צווארי, אשאל את אבי ואת שני אחיי הירוקים: ״אתם באים איתי לראות את הקונצרט של הירוקה שלי?״ ואז אזמזם לעצמי בחיוך: "הכרמל לובש ירוק, בשבילי זה כמו חג לבוא לראות אותך, עולה על המגרש…".