חופש הדת צריך להיות גם הזכות לחופש מדת: אין שום סיבה שזוגות צעירים בישראל יהיו חייבים להתחתן בטקס שלא תואם את ערכיהם ותפיסת עולמם

ניקולאי קורצקי

"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", אומר החתן הנרגש. אך האם הוא באמת מאמין בכך? האם הוא זה שבחר את המילים האלה וחושב שהן המתאימות ביותר לרגע המאושר בחייו?

מדינת ישראל מכירה בנישואים דתיים בלבד, לפחות בתוך גבולותיה. זוג המעוניין להתחתן בישראל יסווג על פי השתייכותו לאחת מארבע עדות דתיות: יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, והטקס ייערך על פי הנהוג באותה דת. כך לדוגמה, זוג יהודי חייב להינשא דרך הרבנות, וזאת ללא קשר להשקפת עולמו. זוג חילוני, אשר לעתים קרובות אינו מחובר למסורת, לא יכול לבחור להתחתן בטקס חילוני. זוג אתאיסטי שאינו מאמין באלוהים עדיין חייב לערוך טקס דתי, בניגוד מוחלט להשקפת עולמו. זוג המורכב מבני דתות שונות – נוצרים ויהודים למשל – כלל אינו רשאי לערוך טקס נישואים שיוכר על ידי המדינה, וזאת על אף העובדה שמדובר באזרחי המדינה שאף רשאים להתחתן בישראל – כל עוד הם עושים זאת עם בני דתם.

כ-65 אחוזים מאזרחי ישראל היהודים לא מקיימים אורח חיים דתי. זהו מספר עצום של אנשים שנכפה עליהם לערוך טקסים ולנדור נדרים שלעתים קרובות הם אינם מאמינים בהם ואפילו מתנגדים להם. אף אחת מהאופציות האחרות העומדות בפני האנשים הללו לא מספקת מענה הולם לבעיה העקרונית הזאת.

האפשרות שבה בוחרים רוב אלה שמנסים או נאלצים להתחמק מהטקס הדתי היא נישואים אזרחיים מחוץ לגבולות המדינה. זה יוצר מצב אבסורדי שבו שני אזרחים ישראלים נאלצים לטוס למדינה אחרת, להינשא, ואז, הפלא ופלא, המדינה מכירה בהם כזוג. אבל לבחירה הזאת יש מחירים כלכליים ורגשיים רבים: זוג כזה צריך לא רק לשלם עבור הטיסות והסידורים, אלא גם נמנעת ממנו האפשרות לחגוג את האירוע המרגש עם המשפחה הרחבה.

אופציה אחרת היא ברית זוגיות, שמהווה למעשה הצהרה הדדית על קיום אורח חיים של משפחה. ברית הזוגיות מאפשרת לפסולי חיתון ולזוגות מעורבים הכרה פורמלית מצד המדינה. אבל זוגות כאלה אינם רשאים לאמץ ילדים, אין להם אפשרות לקבל אזרחות מתוקף ברית זוגיות אם אחד מבני הזוג אינו אזרח מלכתחילה, ועוד שלל אפליות קטנות ומעצבנות מסוג זה. כלומר, גם הבוחרים באפשרות זו נשארים במידה רבה זוג סוג ב' עבור המדינה.

אפשרות שלישית היא הכרה רשמית כידועים בציבור, מעמד הדומה במידה רבה לברית הזוגיות. הקריטריונים כאן גמישים יותר ומאפשרים למשל הכרה גם לזוגות חד-מיניים, אך בפועל לא מדובר במעמד מקביל לנישואים אלא באישור ביורוקרטי על ניהול חיים משותפים. זוגות רבים המוכרים כידועים בציבור או שחתמו על ברית זוגיות בוחרים לערוך גם טקס נישואים אלטרנטיבי על מנת ליצור אווירה דומה לזו של הטקס הדתי, אך לטקס כזה – שיכול להיערך למשל על ידי רב רפורמי או מחתן חילוני – אין כל תוקף פורמלי, והוא בעל משמעות סמלית בלבד.

קל לראות כי אף אחת מהמסגרות האלה אינה מהווה תחליף ראוי עבור כל אלה שאינם מעוניינים או רשאים לעמוד מתחת לחופה או מול המזבח. זכותם המלאה של  אנשים הרוצים לקיים טקס דתי לעשות זאת, אך זו צריכה באותה מידה להיות זכותם של כל הזוגות שאינם מעוניינים לקיים טקס כזה לערוך טקס ההולם את אורח חייהם וערכיהם, בין אם מדובר בזוגות מעורבים, באתאיסטים, בפסולי חיתון על פי ההלכה, בזוגות חד-מיניים ועוד. כל אלה אזרחי ישראל הממלאים את חובותיהם ובכל זאת אינם רשאים כיום לשאת את בחיר/ת לבם בתוך מדינתם שלהם. הם נאלצים לבחור בין טקס הנוגד את השקפת העולם לבין חיפוש פתרונות מאולתרים אחרים שיאפשרו להם לקבל חלק מהזכויות המגיעות להם. הגיע הזמן שמדינת ישראל תעניק לכל אזרחיה לא רק את חופש הדת, אלא גם את החופש מדת – ותאפשר להם לקיים גם נישואים אזרחיים, כמקובל בכל מדינות העולם המתקדמות.