הזנות בחיפה ממשיכה להתקיים בכל מקום, ורבים עדיין רואים את הפגיעה הנוראה הזאת בנשים כלגיטימית • על כולנו מוטלת האחריות להילחם בתופעה, ויש הרבה שאפשר לעשות

ענבר בוזנח

בדרכי לביתי מהעיר התחתית להדר פנה אלי אדם כבן שלושים: "אפשר לשאול אותך שאלה מוזרה?". הבטתי בו באישור. "תגידי, איפה יש בית זונות באזור?".

רציתי להגיב, אבל כמו במקרים רבים התדהמה והזעם גרמו לי לדמום. רק הסתכלתי עליו והלכתי, כשאני תוהה ביני לביני אם הוא באמת ציפה שאומר לו "כן, יש בית זונות מעולה ברחוב. לך כמה מטרים ישר, תפנה שמאלה ואם אתה רוצה המלצה אז בכיף!".

רציתי לספר לו שבדיוק עוד אישה שעסקה בזנות התאבדה. רציתי לומר לו שהוא מגעיל אותי. רציתי לשאול אותו איך הוא מעז לפנות אליי ככה. אבל אני יודעת שהבעיה הרבה יותר עמוקה ממנו. הוא בסך הכול אחד מני רבים שרואים את הזנות כלגיטימית: נשים וגברים, סטודנטים ושופטים, עיתונאים ונהגי מוניות, מוכי גורל ופריווילגים – בין כולם אפשר למצוא את אלה שחושבים שזה בסך הכול עוד מקצוע.

בזמן האחרון השיח בנושא הפך לרווח יותר. אולי זו הפריחה של השיח הפמיניסטי, ואולי הצעת החוק של חברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי) וזהבה גלאון (מרצ) שקוראת להפליל גם את הזנאים – לקוחות הזנות – ולא רק את הסרסורים, ואולי העובדה במדובר בחלק ממגמה עולמית, שבמסגרתה מדינות כמו נורווגיה, צרפת, אירלנד ואיסלנד החלו לחוקק חוקים נגד זנות. הפעם, בניגוד לעבר, מובטח שיושקעו גם משאבים בשיקום נשים העוסקות בזנות. האם זה אכן יקרה?

עד שנות האלפיים המוקדמות הסחר בנשים בישראל גאה. בעקבות לחץ אמריקני, שכלל איום לפגוע בסיוע לישראל ולהטיל עליה סנקציות אם לא תילחם בתופעה, חל שיפור מסוים במצב, ולפחות הברחות הנשים דרך מצרים פסקו. אך הזנות לא נעלמה. ביטול דרישת הוויזה לתיירות ממדינות חבר העמים לשעבר, שבוצע בהדרגה החל משנת 2008, יצר פתח חדש לעבריינים המבטיחים לנשים במצוקה סכומי כסף גבוהים ומביאים אותן לתקופה של שלושה חודשים, עד שהוויזה שלהן פגה. על פי ההערכה, מעגל הזנות בישראל כולל כיום כ-12 אלף נשים, בהן ערביות, יהודיות, נערים ונערות, וטרנסג'נדריות – מאזורים שונים ומרקע שונה. על פי מחקרים של ד"ר ענת גור, ד"ר מליסה פארלי ואחרים, בין 70 ל-90 אחוזים מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן. רוב גדול מתוכן הן אמהות יחידניות. הפנטזיות הרומנטיות המוצגות בסרטים כגון "אישה יפה" לא קשורות כהוא זה למציאות העגומה הזאת.

מה קורה בחיפה

המצב בחיפה לא שונה מהותית מזה שמתקיים באזורים אחרים ברחבי הארץ. משיחות עם פעילות בארגונים "אופק נשי" ו"מרפאה ניידת" עולה שגם כאן פועלים מועדוני חשפנות, דירות פרטיות, "מכוני עיסוי", "מכוני ליווי" וכדומה. טיפול המשטרה בנושא לא אחיד. לפני כשנה נסגר מועדון החשפנות Girls Show Club מול לב המפרץ, והמאבק לסגירתו הוביל גם לשיתוף פעולה עם העירייה שבעקבותיו נסגרו מועדונים נוספים בעיר. אבל המצב רחוק מלהיות טוב. זנות רחוב אמנם נדירה יחסית בחיפה ומוגבלת ברובה לאזור הים, אבל הזנות ממשיכה להתקיים בדירות פרטיות והיא נמצאת בכל מקום: בהדר, במרכז הכרמל, בעיר התחתית ובקריות. מרכז זנות הגברים הוא בגן הזיכרון. המשטרה פושטת על הדירות מדי פעם, אבל אחרי הפסקה של שבועיים המצב חוזר לקדמותו. הפעילות מספרות שגם יחס השוטרים לנשים לא השתנה: הם ממשיכים לראות בהן פושעות ובזנאים לקוחות.

כמה ארגונים מקומיים מנסים להילחם בתופעה: "מרפאה ניידת" מסיירת בעיר כדי לתת לנשים טיפול רפואי, תמיכה נפשית ואפשרות להיחלץ ולהשתקם. "אופק נשי", שהוקם ב-2008, כולל הוסטל, דירות חירות ומרכז יום. "עלם" מטפל בעיקר בנערות ונערים בגיל 26-13. המטרה של הארגונים היא לחלץ נשים, גברים וילדים ממעגל הזנות דרך טיפול מגוון, רפואי ונפשי; לסייע במציאת תעסוקה, לטפל בהתמכרויות, להפנות להכשרה מקצועית וללימודים. התוכניות הללו מושיטות יד לא רק לאלה שיצאו מהזנות, אלא גם לאלה שבעיצומו של המאבק – בניגוד למשל לחלק מהארגונים למאבק בסמים, שמסייעים רק למי שהפסיק לצרוך. ב"אופק נשי" מסבירים שהמאבק הוא על מיגור הסבל על כל היבטיו; אישה הנמצאת בזנות ראויה לאוכל, למקום מגורים ולטיפול גם אם היא עדיין בתוך התהליך. מנהלת "אופק נשי" מספרת שחלק מהנשים התחילו לקבל טיפול בזמן שעדיין עסקו בזנות, ורק לאחר מכן הצליחו להשתקם.

נוסף על הכאב הגדול, חלק מהנשים מפחדות לספר ולבקש עזרה. הן אומרות "כולם רואים עליי", "אני מסומנת". רבים רואים בהן לא מוסריות, לא אנושיות, נגועות במחלות מדבקות. מוסיפים עוד תוויות על אותן נשים והופכים אותן לאחרות ומודרות. האם אישה שיצאה מהזנות ורוצה להתקבל לעבודה יכולה לספר על העבר שלה? האם אתם הייתם מקבלים אותה לעבודה? אלה שאלות שחשוב שנשאל. גם אנחנו הסטודנטים צריכים לחשוב איפה המקום שלנו בתוך מעגל הזנות. עלינו להבין את עומק הפגיעה והשליטה בגופן ובנפשן של הנשים הללו, לא להתייאש ולנסות לשנות. אפשר להתחיל גם בקריאה: יש עשרות כתבות על הנושא, מחקרים וסטטיסטיקות, ראיונות באינטרנט. ואחרי זה אפשר גם לפעול: רק לאחרונה ארגנו הסטודנטים בטכניון יריד בגדים שהכנסותיו הוקדשו למאבק בזנות. אנשים מצטרפים למאבקים ברשת וברחוב, מארגנים הפגנות, מנקים את המדרכות מפרסומות לזנות – נושא שהפך למוקד של מאבק הכולל גם אמנות אקטיביסטית כמו זו של אלכס קורבטוב, שעבודה שלה המבוססת על כרטיסי ביקור של נשים בזנות שנאספו ברחוב מופיעה בראש כתבה זו. חברות קבוצת "באות לזנאים" מגיעות להפגין מול מועדוני חשפנות. אחרים, כמו "מכון תודעה", נאבקים בנורמליזציה של הזנות דרך הסברה. ויש גם עצומות שאפשר לחתום עליהן, כמו זו הקוראת לתמיכה בהצעת החוק למאבק לאומי בזנות ושיקום שורדות הזנות. כל אחת ואחד מאיתנו יכול לעשות משהו – צריך רק לרצות ולהאמין שאפשר לשנות.