סיור מדכא ופוקח עיניים בחצר האחורית של חיפה, שבה כ-500 דרי רחוב מנסים לשרוד מיום ליום מול ממסד חסר משאבים ולעתים קרובות מיואש
ענבר בוזנח
כולנו צבים. כולנו הולכים עם בית על הגב. לא בכל רגע יש קורת גג מעלינו וארבעה קירות סביבנו, אבל אנחנו עדיין צבים. כשאני מסתובבת ברחוב, יש לי אין סוף עוגנים שמאפשרים לי להתהלך כמו צב. אם יש לי מינוס בבנק או חוב בחשבון הסלולרי, מישהו יעזור לי לכסות אותו. אני יכולה להרשות לעצמי לקחת סיכונים, כי רשת הביטחון שלי מאפשרת לי למצוא מענה במהירות גם אם עשיתי טעויות.
אבל לא כולנו בני מזל. לא מעט אנשים יתקשו לענות אפילו על השאלה הפשוטה שכולנו שואלים תמיד כשאנחנו פוגשים מישהו חדש: "מאיפה אתם?". יש בינינו כאלה שיהססו ויבהו במבוכה בעננים – אלה אותם אנשים שאין להם כתובת. הם יעבירו את הלילה בפארק, ברחוב, על חוף הים, מתחת לגשר, באתר בנייה, במקלט ציבורי, בבית נטוש או בבית מחסה. חלקם יגורו באופן זמני אצל מכר. אחרים יישארו במקום העבודה, אם יש להם כזה. ולחלקם יש כתובת אבל במקום שאינו ראוי למגורים: בלי מקלחת, עם חלונות שבורים, עם ביוב ובלי חשמל ומים. כל אלה הם חסרי הבית שאנו רגילים לא לשים לב אליהם.
אז מיהם חסרי הבית? אין הגדרה בינלאומית מוסכמת בנוגע למונח, וכל מדינה קובעת את ההגדרה על בסיס ההקשר המקומי. בישראל, משרד הרווחה מבחין בין דרי רחוב או חסרי בית לבין חסרי דיור מסוגים אחרים. דרי רחוב הם אלה שמתגוררים ברחוב או במקומות לא קבועים, אינם נאבקים על מנת לשנות את מצבם ואינם מסוגלים לנהל חיים נורמטיביים. חסרי דיור, לעומת זאת, הם אנשים שבעיית הדיור הכריעה אותם, אך הם פעילים וממשיכים להיאבק למען שיפור מצבם. פתרון בעיית הדיור שלהם עשוי לפתור את מצוקתם. הטיפול באוכלוסייה זו הוא באחריות משרד הבינוי והשיכון ולא משרד הרווחה. נוסף על שתי קטגוריות אלה יש גם אחרים, שאין להם מקום מגורים אך אינם נחשבים רשמית לדרי רחוב: בהם כאלה שפונו מביתם בגין אי תשלום משכנתה, אסירים משוחררים, קטינים מתחת לגיל 18 המטופלים על ידי יחידות אחרות, ועוד.
שלושה עובדים סוציאליים על 500 דרי רחוב
קשה לדעת בדיוק כמה דרי רחוב יש בישראל: גם בגלל ההגדרה המצומצמת, שלא כוללת למשל צעירים מתחת לגיל 18 ואוכלוסיות כגון הפזורה הבדווית, וגם מפני שתנאי החיים של אנשים יכולים להיות לא יציבים: דרוּת רחוב יכולה להימשך 24 שעות ויכולה להימשך גם כמה חודשים. לדברי עמית פרלסון, יועץ חינוכי בעמותת עלם בחיפה, הפועלת לקידום נוער במצבי סיכון בגיל 26-12 ועוסקת גם בדרוּת הרחוב, ניתן בהערכה גסה לדבר על כ-5,000 דרי רחוב מבוגרים בישראל כיום. בקרב בני הנוער המצב קשה במיוחד, ועל פי פרלסון רק בשנת 2008 למשל חוו 8,000 נערים ונערות מצב של חוסר בית בישראל לפחות לתקופה קצרה.
לא קל לזהות את דרי הרחוב. מבוגרים ניתן לעתים לזהות על פי לבושם והעובדה שהם משוטטים ברחובות ומחפשים אוכל – אבל לא כולם נוהגים כך. את דרי הרחוב הצעירים בדרך כלל לא נזהה. לבושם לא מסגיר אותם והם נראים כמו נוער נורמטיבי. בעמותת עלם מוציאים סיורי שטח בניסיון לאתר נערים ונערות המתגוררים ברחוב וליצור איתם קשר, ונעשים מאמצים גם דרך הרשתות החברתיות באינטרנט. אבל זה לא פשוט ואין פתרונות קלים. "צריך להבין אותם, את היתרונות של הרחוב: חופש, שקט", מסביר פרלסון. "המטרה היא להתחבר כדי להיות רלוונטיים עבורם. לבוא עם אג'נדה זה לא רלוונטי עבורם. צריך ללכת בקצב שלהם ולהיות בסביבה שלהם באופן עקבי כדי שהם יידעו שיש למי לפנות במידה ויצטרכו".
בקרב גורמי הסיוע השונים שוררת הסכמה רחבה שאין כיום מספיק תשתיות או כוח אדם לטפל בבעיה. בחיפה, נערים ונערות בני 12 עד 18 יכולים לשהות עד שלושה חודשים בבית החירום ברחוב חיים, ובכל הארץ יש בעיקרון לינת חירום לצעירים עד גיל 18. אך מעל לגיל זה המדינה לא נותנת מענה. רק בחיפה לדוגמה, על כ-500 דרי הרחוב בעיר אחראים שלושה עובדים סוציאליים בלבד. גם מי שמחפש עזרה לא תמיד יוכל למצוא אותה. מחלקת הרווחה פועלת רק בשעות 9:00 עד 14:00 בין יום ראשון ליום חמישי. גם התנאים לא מאוד מזמינים: המשרד ממוקם בבניין מדכא ברחוב דבורה, כולו קירות אפורים וסורגים מסיביים.
בניסיון להכיר את מחלקת הרווחה העירונית לעומק, הגעתי אליה עם זוג דרי רחוב שגרים בתנאים מחפירים בביתם. אחת מהן אגרנית כפייתית. הדירה שלהם חסומה כולה ומלאה בעובש, ובעלי הדירות באזור כבר מכירים אותם ואינם מוכנים להשכיר להם דירה. ברור לחלוטין שהבעיה דורשת טיפול מעמיק ושאין משאבים לכך כרגע. העובדים במחלקה נראים מיואשים ולא מתרגשים מהאפשרות שהשניים יחזרו לרחוב. "בסוף זה החיים שלהם", אמרה אחת העובדות הסוציאליות. במקרים אלה וברבים אחרים הבעיה איננה רק כלכלית; נדרשים אנשי מקצוע צמודים שילוו את הזוג בתהליך ממושך של השתלבות בחברה – אבל בפועל לא ניתן כמעט שום ליווי כזה.
המדינה לא לוקחת אחריות
אחת הבעיות הקשות עם אוכלוסיית דרי הרחוב היא בעיית האמון. ברוב המקרים הם חוו בגידות קשות במשך שנים מהאנשים הקרובים להם ביותר, ולאחר מכן גם מהממסד שאכזב אותם פעם אחר פעם. הם בודדים ומנוכרים ואינם נותנים אמון באיש. לכן הם גם לא מבקשים עזרה, לא מעוברי אורח ולא מהמערכת. פרלסון מספר על דר רחוב שאותו ליווה פעם לרופאת משפחה. האיש רצה להיגמל מסמים והלך לעשות בדיקות רפואיות לפני שהחל בתהליך הגמילה – צעד אמיץ ונדיר עבור אדם במצבו. כאשר הגיע לשם, התייחסו אליו בזלזול וצעקו עליו שהוא מבזבז למדינה כסף. אותו אדם, מסביר פרלסון, לא ישוב לנסות לקבל סיוע אחרי ההשפלה שעבר.
בעלם מנסים להתמודד עם הבעיה בכך שהם מגיעים ל"אזורי הנוחות" של דרי הרחוב עצמם – בלי לאלץ אותם להגיע למשרדים או למגע ישיר עם הממסד. רק לאחר תהליך ארוך של בניית אמון מנסים לכוון אותם לשינוי ארוך טווח, הכולל לעתים השלמת לימודים, חיפוש עבודה והכשרה מקצועית. אבל פרלסון מציין גם שמבחינתו בעולם אידיאלי עלם בכלל הייתה חדלה מלהתקיים. "המדינה צריכה לקחת אחריות על כל הנושא הזה", הוא אומר בכעס. "העמותה נמצאת איפה שהמדינה לא מספקת מענה".
ברוב המדינה וגם בחיפה המענה שהמדינה מספקת אכן מצומצם מאוד. אדם שמסתובב ברחוב ורוצה לישון במקום מוגן יתקשה למצוא מקום בטוח כזה. לנשים מקלט הלילה היחיד הוא זה שמספקת "אופק נשי", עמותה לנשים הנמצאות בזנות. מספר המיטות שם מוגבל מאוד. לגברים בני 18 ומעלה יש מקלט לילה, אבל צעירים יתקשו למצוא בו את מקומם. שוחחתי בפייסבוק עם צעיר אחד כזה, דני (שם בדוי), בן 20, לאחר שביקש בקבוצה עזרה בהשגת אוכל. "אני במסגרת שסגור מתשע בבוקר עד חמש בערב ואוכלים שם בשבע בערב פעם אחת ביום", הוא סיפר לי. "אני נכה 100 אחוז, לא מסוגל לעבוד אין לי כסףףף. בגלל זה כל יום ככה עד חמש בערב מסתובב, כסף אוכל שתייה כלום אין לי וברחוב". כששאלתי אותו על מקלט הלילה הוא השיב: "שלטר לגברים 40 פלוס יש. הם לא עוזרים לי כל כך, הם סידרו רק את השלטר הזה".
משלמים ביוקר על כל טעות
והמצב שמתאר דני הוא עוד המקרה החיובי שבו המקלט מתפקד באופן יחסי. בפועל לא תמיד הוא קולט אנשים, מסיבות שונות, וגם כשכן – אם אותו צעיר בן 20 מגיע לשם אחר הצהריים ונשאר עד שמונה בבוקר, ומספקים לו ארוחה אחת – ובכן, מה הוא אמור לעשות בשאר היום? בפועל, הוא בעיקר יכול להסתובב ברחוב, לנסות למצוא אוכל ולחפש מקום בטוח לשהות בו.
מקובל להניח שהחורף הוא העונה הקשה ביותר עבור דרי רחוב, אבל גם בקיץ לא קל. אין איפה להתקלח והאוכל מתקלקל מהר כשאין איפה לשמור אותו בקירור. ובעיות אחרות תקפות כל השנה: בהעדר כתובת למשלוח מסמכים ולתשלומים, דרי הרחוב יכולים לעבוד רק בשחור, והמעסיקים מנצלים זאת ולא משלמים להם כראוי. בדרך כלל גם תעודת זהות וצ'קים אין להם, ולכן הם לא יכולים לשכור דירה או להשיג ערבויות אפילו אם הם רוצים. "בלי עורף, על כל טעות משלמים ביוקר", אומר פרלסון.
תמונת המצב כרגע עגומה וקשה לראות את האור בקצה המנהרה. לפני כחצי שנה, בעזרת דחיפה של עלם וגורמים אחרים, הקציב משרד הרווחה מיליון שקלים לבניית לינת חירום לצעירים חסרי בית, אולם נכון לעכשיו עדיין לא ברור מתי הפרויקט יתחיל לפעול.
מה בכל זאת אפשר לעשות? ברוב המקרים, לא המון. אם נתקלתם בדר רחוב שמבקש עזרה, תוכלו להתקשר למוקד 106 של העירייה. עד חצות תמיד יענו, אבל בפועל תגיעו לכל היותר לפקיד סעד תורן שלא מוכשר לסוגיית דרוּת הרחוב. אם תרצו להתנדב, בעלם מחפשים כל העת מתנדבים רציניים שמוכנים להתחייב לשנה של עבודה לפחות. אבל אפילו אם אין באפשרותכם כרגע להתחייב לפעול – חשוב לפתוח עיניים ולראות מה קורה. בחיפה יש גם חצר אחורית, וחובה עלינו להכיר גם אותה, לא רק את כל מה שנוצץ.